חנות כלי הנגינה "אפקט" בירושלים נותרה שוממה בקורונה, אך סיפקה את התשוקה של חובבי המוזיקה לאולפן ביתי • ואמיר רוזנברג מ"גיטרהוט" העביר את האהבה למיתרים קרוב לבית
"אֲנִי חוֹשֵב כִּי הַמּוּזִיקָה. יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה. שֶׁיֵֹש לָנוּ לָדַעַת. עַל עַצְמֵנוּ", אבחן המשורר אבות ישורון את היחס בין אדם, מוזה ומוזיקה. מאז שלהי שנות התשעים, תעשיית המוזיקה הפכה לגשש מזמר אשר הושלך בעל כורחו לפני המחנה כדי לבחון כיצד אמנות, טכנולוגיה ויחסים כלכליים נפגשים מעל מוקשי הזמן, כדי לספר את סיפור הזמנים אשר נכונו לנו, עם התקווה שיהיו נכונים. השבוע החליט שאול מזרחי, הבעלים של מועדון "הבארבי", לשבות רעב מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור.
צילומים: דנה וקסלר רוזנברג, דויד פרץ, שחר יוגב
באמצעות הפגיעה בגופו, מסמן מזרחי את שבר הבמה והתהום חסרת התקווה שאליה נקלעה תעשייה שלמה של פעילי ופועלי תרבות, מוסדות תרבות עצמאיים אשר בניגוד לגופים הממוסדים כתזמורות, אופרות ותיאטראות, אינם נסמכים כלכלית על הממשלה כדי ליצור תרבות עצמאית וחופשית.
די היה בלהביט במוזיקאים ובאמנים שהגיעו כדי לתמוך במזרחי, כדי להבין ששביתת הרעב שלו מייצגת משבר חמור בהרבה מעבר לעסק הפרטי שלו. מוזיקאים, נגנים, יוצרים, מועדוני הופעות, חברות הגברה, חדרי חזרות, אולפני הקלטות, חנויות כלי נגינה - כולם חלקים בפאזל של תעשייה העוסקת בדברים החומריים אשר מאפשרים לנפש האדם להשתובב גם מחוץ למעגלי הצדק וההיגיון. דרך התעשייה הזאת אפשר למצוא בעולם את שער הכניסה ליקום אחר, את חנויות הפעמון בצל שעון החול, שם מהדהדים צלילי התקופה את רוח האומה.
***
"התקופה הזו היתה מלאת תובנות, אתה מגלה מי באמת נכנס איתך לשוחות, ומי משכיב אותך על גדר תיל בשביל לדרוך עליך ולעבור הלאה". כך אומר לי ניר יוגב, הבעלים של חנות כלי הנגינה "אפקט", שנחשבת למוסד ירושלמי ותיק. "פתחתי את החנות ב־1 במארס 1984, כך שממש בתחילת הקורונה חגגנו 36 שנה, בגלל התקופה, עשינו זאת בסתר", צוחק יוגב, "אפילו לא שמנו פוסט בפייסבוק".
כנער מצאתי את עצמי הולך לאיבוד במבוך של בניין "כלל" עד שהגעתי אל החנות של ניר. שם, בין גיטרות וקלידים, אפקטים ומצילות, מצאתי את עצמי נמלט מהשעמום שמסביב, מגלה עולם חדש של צליל, לומד את רזי המקצוע מנגנים שיושבים שם. זאת אולי נקראה חנות, אבל זה הרגיש כמו בית הספר הכי כיפי בעולם.
בדרכה האינסטרומנטלית החנות מספרת את השינויים הדמוגרפיים אשר מתחוללים בירושלים. "אם פעם חרדים היו מגיעים כדי לקנות גיטרה או אורגנית בשביל להיות מורה למוזיקה בבית יעקוב, היום יש קונסרבטוריונים. ובעוד בחברה החילונית, המוזיקה הקלאסית בירידה, אצל החרדים הביקוש לכלים קלאסיים מזנק".
והדתיים הלאומיים בטח חוגגים עם כלי רוק? גיטרות חשמליות? "גם חשמליות זה דבר שעולה אצל החרדים, דווקא בציונות הדתית אני רואה שבשנים האחרונות יש משיכה גדולה יותר אל עבר כלים אתניים". ניר מפתיע, וגורם לי לצפות לגל הבא של מוזיקת גבעות אתנית.
צילומים: דנה וקסלר רוזנברג, דויד פרץ, שחר יוגב
תקופת הקורונה טלטלה את החנות. מארס היה העכור שבחודשים, הרחובות התרוקנו, בשוק מחנה יהודה הסמוך התאבד סוחר, בניין "כלל" נסגר בפקודת המשטרה. "בתקופת האינתיפאדה השנייה, עם כל האוטובוסים המתפוצצים במרכז העיר, היתה האטה, אבל לא כזו. עבודות התשתית לרכבת הקלה היו פיגוע כלכלי יותר גדול מהאינתיפאדה, רק הקורונה יודעת להתחרות בזה בכבוד. עברנו לטלפונים ועשינו משלוחים. השבועיים הראשונים היו קשוחים, היתה שממה. לאט־לאט עם ישראל הסתגל למצב החדש ונהיה ביקוש גדול לציוד הקלטה - כרטיסי קול ומיקרופונים, כל אלו שתמיד חשבו לעשות אולפן ביתי התעוררו. לפתע לכולם יש זמן בבית, ולעומת זאת הביקוש לגיטרות ירד לגמרי, כל מה שאנשים אוהבים למשש בידיים לפני שהם קונים - בום, וכלום. שלא לדבר על כלי נשיפה, אף אחד לא רוצה לנשוף למשהו שאולי יש בו קורונה..."
לאן הולכים מכאן?
"לעולם חדש־ישן, נביאי הזעם על מות המסחר ברחובות ומעבר המסחר לאונליין התבדו. הנפח של קניות הרשת גדל ועוד יגדל, אבל אני לא חושב שהוא ישתלט על הענף, אנשים עדיין אוהבים למשש כלים, ומהבחינה הזו הכל תלוי אם נמצא את עצמנו בעוד שנה עם מסיכות, על הפנים. במשך שנים לא הייתי בראש של חנות אונליין, לא רציתי להיות בעל מחסן לכלי נגינה, מה שאני אוהב לעשות קשור במפגש עם אנשים, אבל בשביל החוסן של העסק - ברור לי שמהיום צריך להתייחס לאונליין כסניף נוסף לחנות".
"ברמה האישית, תקופת הקורונה היתה אחת התקופות הכי טובות בחיים שלי. אף פעם לא הייתי מובטל ושנים שאני עובד בימי שישי ובחול המועד, ופתאום הגיע משבר הקורונה והייתי חודש ומשהו עם הילדים שלי, וזו היתה תקופה מדהימה, מדהימה, מדהימה", מספר לי אמיר רוזנברג, בעל חנות "גיטרהוט".
"את כל הנושא הכספי שמתי בבונקר בראש שלי כי ידעתי שאם אני אכנס לזה בתקופת הקורונה, הילדים שלי ייצאו מזה בצורה פחות טובה".
לפני כמה שנים מוזיקאים התחילו להעלות תמונות מחנות קטנה בחולון, שייבאה כלים גדולים מהחלומות לישראל. אחרי עשורים שבהם הם התרגלו למבחר כלים מצומצם ושמרני ברשתות הגדולות, הופיעה בחולון בקתת גיטרות בוטיק מיוחדות, נדירות, עתיקות וגם מתוצרת ישראל. אם צליל הרשתות הגדולות היה "ילד! אל תיגע בגיטרה!" אמיר רוזנברג חתם כל וידאו שלו עם חיוך וקריאה - "בואו לנגן!"
"נכנסתי לקורונה כשהחנות ריקה מסחורה, אני מביא דברים מיוחדים, מייבא בעצמי גיטרות ומגברים נדירים, ופתאום בבת אחת אין לקוחות, אין טיסות והמשלוחים שאני מביא באוויר נתקעים ומתייקרים בצורה מטורפת. מצאתי את עצמי עומד על סף התהום. עבור בעלי עסקים, אחת המלחמות הקשות שלהם זה איך הם חוזרים הביתה מהעבודה בלי לסחוב את העבודה איתם, בחיים שלי לא הייתי מובטל וזו היתה התקופה הכי ארוכה שהייתי מובטל בה, כל הסגר לא חשבתי על החנות, על כסף ולא התעסקתי בנושא הזה בכלל, הייתי עם ובשביל הילדים.
"דווקא במקום הכי נמוך של הקורונה, יצאתי לקמפינג כשהיה מותר והבנתי שאני צריך אחרת, שאני מבזבז כל יום שלוש שעות בנסיעה לעבודה, כמות אדירה של דלק, ושאני לא רוצה להיות רחוק מהילדים שלי. הקורונה היתה טריגר להבין שאני חייב להוריד הילוך בחיים, וכדי למלא את עצמי באנרגיות החלטתי לעבור קרוב לבית ולמשפחה, ביום שישי הזה אני פותח את החנות ברעננה.
צילומים: דנה וקסלר רוזנברג, דויד פרץ, שחר יוגב
"הקורונה זירזה דברים, הייתי צריך שינוי. זה הזמן להבין שמה שחשוב בחיים זה לא כסף אלא זמן, זמן מעבר לעבודה, זמן לחיים האמיתיים. אני יודע שלרשתות גדולות היה קל יותר, המדינה שילמה חל"ת לעובדים והם מכרו ברשת. אבל כבעל עסק קטן, היה לי חשוב להחזיר את העובדים שלי מהר לעבודה, כי חשבתי שמעבר לכסף, הנפש צריכה תעסוקה, מסגרת מסוימת, קצת ביטחון בתקופה לא ודאית.
"בתחושה שלי הבנו שאנחנו קונים מלא זבל חסר משמעות, ועכשיו הזמן רק לקניות משמעותיות, מהותיות. כל שוק הגיטרות והכלים המוזיקליים מגיע מצורך אמנותי, וכל בן אדם שיושב בבית אחרי העבודה ומנגן כמה אקורדים, הוא אמן מבחינתי כי הנפש שלו צריכה את זה וזה עושה לו טוב בחיים. זה מה שמחיה אותנו כבני אדם וזה הזמן לכלים שכשאתה מנגן עליהם, אתה יודע שחבל לך על הזמן שחיית בלעדיהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו