ב־1992 הקמתי במשרד החוץ את "פורום ג'ינס", שבמסגרתו נהגנו להיפגש אחת לחודש בימי שישי, במוסד ון ליר, סביב שולחן עגול, תוך שבירת המסגרת ההיררכית המאפיינת כל משרד חוץ. היינו תריסר איש, צעירים וצעירים יחסית, קיום הפורום לא היה ידוע לעובדי המשרד האחרים, וכל ייעודו היה לבחון מחדש נושאים שהיו בבחינת טאבו.
הסכם חסר תקדים. אובאמה // צילום: אי.אף.פי
אחד הנושאים שבו דנו היה אפשרות ליוזמה ישראלית להפסקה מדורגת של הסיוע האמריקני. נדהמתי מכך שכמעט כל המשתתפים תמכו בהתלהבות, אך ההסכמה הזו לא הצליחה להוביל לשינוי במדיניות.
כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־1996, התברר כי גם הוא השתעשע ברעיון והגיע להסכם ביטול הדרגתי של הסיוע הכלכלי (שהיה אז 1.2 מיליארד דולר לצד 1.8 מיליארד סיוע צבאי), תוך העברת מחציתו להגדלת הסיוע הצבאי. לימים החליט הקונגרס להעניק לישראל 3 מיליארד דולר סיוע צבאי, ובהסכם האחרון עם ממשל אובאמה הועלה סכום זה לכמעט 4 מיליארד לשנה במהלך עשר שנים.
הסיוע האמריקני לישראל מהווה 55 אחוזים מכל הסיוע שמגישה ארה"ב למדינות העולם. לא מעטים באמריקה מביעים תמיהה על כך שישראל, כמדינה עשירה, מקבלת סכום גדול יחסית. אחד ההסברים הוא שאיננו חברים בנאט"ו ולכן עלינו להגן על עצמנו ולרכוש ציוד צבאי להגנתנו, אבל בליבנו אנחנו יודעים שהסיבה העיקרית לכך שאנחנו ממשיכים לבקש סיוע היא שקשה לנו להיגמל ממנו.
זה החל ב־1949, חודשים מעטים לאחר קום המדינה. סיוע אמריקני, במיליוני דולרים של אז, נועד לסייע לישראל בקליטת העלייה ההמונית. בתחילה כהלוואה, אבל רוב כספי ההלוואות לא הוחזרו, לאחר שהממשלים האמריקניים השונים ויתרו על כך. מ־1958 התחלנו לקבל - טיפין טיפין, כמענקים - סיוע ביטחוני אמריקני שהפך קבוע לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר צרפת הפסיקה את הקשרים הביטחוניים המיוחדים איתנו. לשיא הגיע הסיוע לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים.
לקראת מימוש התוכנית הכלכלית הגדולה של יולי 1985, הגיע רה"מ שמעון פרס להסכם עם ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה בממשל רייגן, על מענק שנתי קבוע של 3 מיליארד דולר לישראל, רובו לביטחון (בעיקר לצורך רכישת ציוד צבאי מן התעשייה האמריקנית) וקצתו - לצרכים אזרחיים. מלבד סכום זה, זוכה ישראל בסיוע למיזמים מיוחדים (כמו כיפת ברזל, חץ 1, חץ 2 ושרביט קסמים). אנחנו מקבלים הקלה נוספת בכך שרק אלינו מועבר המענק כולו בתחילת כל שנה, ולא בתשלומים.
כמובן שאנו חייבים תודה לאמריקה על הסיוע הנדיב. אבל ברור גם שסיוע יוצר תלות, כפי שברור שמרגע שהוא מותנה בכך שכולו יוצא לרכישת תוצרת אמריקה, איננו חופשיים לרכוש את הציוד האופטימלי ובמחירים הנוחים ביותר, ובכך מחלישים את התעשייה הישראלית.
מועמדים אמריקנים לנשיאות מזכירים, לא פעם, את הסיוע הזה כנושא שצריך לשקול אותו מחדש, והגדיל לעשות הנשיא טראמפ, הטורח להזכיר לנו, מדי פעם, את הצורך לשלם עבור העזרה הביטחונית האמריקנית.
מדובר בסיוע שהיקפו אינו עולה על אחוז אחד מן התל"ג של ישראל. פעם הוא היה קריטי, היום הוא הפך הרגל. אבל בגיל 72 אפשר כבר לוותר על עזרת ההורים. הקמת ממשלת האחדות הלאומית עשויה להיות הזדמנות לקבלת החלטה ישראלית נועזת להיגמל מן הסיוע.
יוזמה להקטין אותו בהדרגה עד 2028, ואז לסיים אותו, תהיה מחווה לאמריקה בימי קורונה אלו, ולנו היא תהיה הכרזת עצמאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו