הכתובת היתה מרוחה על הפסים כבר באמצע החודש שעבר. שר התחבורה דאז, סמוטריץ', הודיע בחגיגיות על חזרת הרכבת לפעילות ופחות משעתיים לאחר מכן ספג מקלחת קרה ממשה בר סימן טוב שהודיע: אישרנו את המתווה אבל לא אישרנו את המועד. אופס, טועים.
מאז התחלפה והתנפחה הממשלה, המשק חזר לעבוד כמעט באופן מלא, אבל הרכבת נשארה בתחנה. נדמה שהסאגה סביב חזרתה לפעילות היא תמונת מראה של התנהלות כל הגורמים הקשורים לאסטרטגיית היציאה: במשרד הבריאות מושכים לצד אחד, אנשי הכלכלה לצד השני, כל אחד רוצה לשמור על האינטרסים שלו (המוצדקים, בדרכם) ובינתיים יותר מדי אזרחים שתלויים בחסדי הרכבת נופלים בין הכיסאות.
ראינו את זה קורה (ועדיין) במערכת החינוך שקיבלה הוראות לא ברורות במקרה הטוב וסותרות במקרה הגרוע; אצל בעלי העסקים שקיבלו אור ירוק לפתוח - אבל למי יש זמן וכוח לעבוד כשצריך לרוץ אחרי מענקי הפיצויים; וכמובן במרחבים הציבוריים, שם איחל ראש הממשלה לאזרחים "תעשו חיים" אבל אחר כך התלונן שבחופי הים ובשמורות הטבע רואים ערימות של אנשים שלא סופרים אחד את השני משני מטר.
ועכשיו הרכבת. הרצון של משרד הבריאות למנוע הדבקה המונית תוך כדי נסיעה ברור, אבל מדוע בכל פעם שמוצג מתווה כזה או אחר מוצאים סיבות נוספות לדחות את מועד החזרה לפעילות? האם התוכנית שמציג משרד התחבורה לא מספיק טובה? ואם אכן כך - מדוע לא מוצאים פתרון למגבלות הרבות, כשעוד שבוע ועוד שבוע עובר ומאות אלפים שזקוקים לרכבת כמו אוויר לנשימה נאלצים למצוא בעצמם פתרונות?
החזרת המשק לשגרה היא מבורכת, אבל כשבהיעדר רכבת נוצרים עומסים בלתי נסבלים בכבישים ועובדים מהפריפריה נאלצים לבלות זמן רב מהרגיל בכבישים - זו שוב חצי עבודה. צעד קדימה, שניים אחורה. שלא לדבר על בעלי מוגבלויות שיכולים להתנייד רק באמצעות הרכבת או על עובדי הרכבת עצמה שמשוועים גם הם לחזור לעבודתם.
התחושה הכללית היא שמבחינתם של יותר מדי גורמים, נוח למסמס את העסק כדי לכסת"ח, אבל את מחיר העצבים בפקקים, את הוצאות הדלק הנוסקות ואת שעות ההיעדרות מהעבודה - הציבור ממשיך לשלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו