עוזי ברעם הוא איש רב־פעלים, המתבונן לתוך עברו המפואר ומן הסתם גאה לראות בין שלל פעילויותיו, למשל, את היותו חבר כנסת ושר ממפלגת העבודה, יו"ר מפלגת העבודה במחוז ירושלים ומזכ"ל מפלגת העבודה. מתקיימת התאמה מפתיעה בין הקריירה של עוזי לזו של אביו, משה ברעם. גם האב היה חבר כנסת מטעם מפא"י והמערך ושר בממשלה מטעם מפלגת העבודה, וכן יו"ר מפלגת העבודה במחוז ירושלים. במקומות אחרים היו מעלים השערה כי חפיפה מסוג זה ברצף התעסוקתי בין משה לעוזי ברעם היא מעין נפוטיזם, אבל אצלנו בטח יקראו לכך "התמד בין־דורי של כישרונות". נפוטיזם ישראלי שמור בעיקר לפועלים בנמל אשדוד.
עוזי ברעם עוסק בשנים האחרונות בהתקפה ארסית ושיטתית כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והליכוד. הדמיון ההיסטורי העשיר שלו הוביל אותו רק לאחרונה להשוות את נתניהו לניקולאה צ'אושסקו, הרודן הרומני שהוצא להורג ב־1989 ביחד עם רעייתו. השרים וחברי הכנסת בליכוד מתוארים כעבדים נרצעים, והם אינם נבחנים על סמך התאמתם או שיקול דעתם. בקיצור, לליכוד ולעומד בראשו יש "עולם ערכים נבזי". העובדה כי הליכוד היא המפלגה הגדולה היחידה שעומדת בפני פריימריז של הנהגתה, היא היבט דמוקרטי קטן וחסר משמעות עבורו. העובדה שאצל מפלגות יאיר לפיד ובני גנץ יש שליט יחיד שקובע את כל שנעשה במפלגה, ללא פריימריז, היא ביטוי לדמוקרטיזציה מפוארת. נו באמת? עוזי שלנו מלא תקווה כי עם סיומה של מגיפת הקורונה, אזי נתניהו והליכוד יקרסו נוכח המשבר הכלכלי שהותירה אחריה. אף שהוא יודע כי נתניהו ושרי הליכוד היו אלה שהובילו עשור מופלא בכלכלת ישראל עם תוצר לאומי צומח בהתמדה ואחוז אבטלה נמוך, הוא עדיין מתנבא שנתניהו וחבריו ייכשלו בניווט שִיקוּם הכלכלה. מי שמאמין לו, שיקום.
לעומת הדמיון ההיסטורי של עוזי ברעם המשוטט בטרקליני רודנים ברחבי העולם, הוביל אותי הדמיון ההיסטורי שלי למקומות ולאישים קרובים יותר. כך, למשל, נזכרתי במנהיג פועלים אותנטי שהיה לבוֹס דורסני של מפא"י במחוז ירושלים, ששום דבר ישר לא יכול היה לצאת תחת תחומי השפעתו: משה ברעם. בראשית שנות ה־70 ביקשו פעילים ירושלמים במפלגת העבודה להקים חוג אקדמאים על־מפלגתי ליוצאי עדות המזרח, בהנהגתם של חביב שמעוני ושמעון יאיר, שניהם חברי מפלגת העבודה. מזכירות מחוז המפלגה החליטה להיאבק ביוזמה זו ולשלול מכל וכל את זכותם להקמתו של חוג אקדמאים מסוג זה. שמעוני ויאיר ערערו על ההחלטה בפני המוסד לביקורת של מפלגת העבודה, שקבע חד־משמעית שלא היה בסמכותה של מזכירות המחוז בירושלים לאסור על הקמת החוג הרעיוני. מי שייצגו את מזכירות המחוז היו משה ברעם וצבי רוזן ("דבר", 13 בדצמבר 1971).
משה ברעם - "צ'אושסקו הירושלמי" - הוא זה שהפך את תנועת העבודה בירושלים מתנועה חיה, שנבנתה על בסיס מוצק של שיתוף ודאגה לעובדים, למקום שבו קמה תנועה של צעירים מזרחים שהבינה שהיא מתמודדת עם קיר אטום של שליטים שבזים להם, מתנשאים עליהם, דוחקים אותם לתחתית ועושים כל שניתן כדי להותיר אותם שם. "הפנתרים השחורים" שנולדו בשכונות העוני של קטמון ומוסררה, קריית מנחם ושמואל הנביא, לא קמו מתוך שנאה, אלא מתוך הבנה עמוקה של חוסר תקווה. משה ברעם היה מופקד על התקווה שנגוזה.
ואז הבנתי: הבן מזכיר את האב. עוזי ברעם ממשיך את משה ברעם. האב, המיניסטר הגדול שצמח על בסיס דיכוי המזרחים בירושלים של מפא"י, נטל חלק חשוב בתבוסה של המערך ב־1977 שהתבטאה בירידה של 19 מנדטים לאחר הנהגתו של יצחק רבין, שכיהן כראש הממשלה בשנים 1977-1974. הבן הוא בין הקברנים שנושאים תפילת קדיש לאותה מפלגת העבודה שהוא נושא את ערכיה הדקדנטיים ומלאי השקרים, שכל בר דעת דוחה. עוזי ברעם מספר לעצמו כי אורלי לוי־אבקסיס, המזרחית התורנית שניתן להפיל עליה את האשמה, היתה זו שהובילה לתפילת האשכבה למפלגת העבודה, מאחר שהיתה מתכון ידוע מראש לאסון פוליטי. זה עוד שקר שהוא מספר לעצמו. היו אלה האב והבן שכשלו להתמודד עם הרוח המזרחית שחלפה מעליהם ושכחה אותם.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
בשם האב, הבן והרוח המזרחית
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.