מרמאללה נשמעות בשבועות האחרונים זעקות שבר נוכח כוונתה של ממשלת ישראל להתחיל באופן חד־צדדי ביישומה של תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית, ולהחיל את החוק הישראלי על כמה אזורים ביהודה ושומרון.
מצד אחד, אפשר להבין לליבו של אבו מאזן, שהרי מדובר בתוכנית שטביעות האצבעות של ממשלת ישראל ניכרות בה; זו כמעט תוכנית שלום אמריקנית־ישראלית. גם מתנגדי התוכנית בארץ ובחו"ל רואים בה משהו שנתפר בעיקר לצרכיה ולמידותיה של ישראל, או מהלך שמשרת רק את האינטרסים שלה על חשבון הפלשתינים.
אבל זו תפיסה שגויה, שמחמיצה חלק גדול בסיפור: לראשונה מזה זמן, הימין הפוליטי בישראל - או חלקו לפחות - מציג תפיסה מגובשת וסדורה באשר לדרך שבה ניתן וצריך להבטיח לא רק רגיעה ביטחונית ויציבות כלכלית, אלא גם, ובעיקר, עתיד משותף וחיים בדו־קיום בין הישראלים והפלשתינים החיים ממערב לירדן.
נכון, התוכנית עונה בראש ובראשונה על צורכי ביטחון וגם על רבות מהשאיפות הלאומיות של ישראל. היא לא מלווה כבעבר בהצהרות בומבסטיות בדבר פריצת דרך היסטורית, שמאחוריהן לא עמד דבר. אבל היא כן מתווה דרך למסע איטי, ארוך ומפרך, וזה מסע בכיוון הנכון. מסע שבסופו יכולים שני הצדדים לממש חלק משאיפותיהם, מסע שבסופו יוכלו גם לחיות בדו־קיום ובשלום וליהנות מפיתוח כלכלי, ומסע שיכול למנוע הידרדרות נוספת ושפיכות דמים.
עדות לכך אולי אפשר לקבל מזעקת השבר הנשמעת מכיוונה של רמאללה: שבירת הכלים הרבתי טרם מומשה, והרחוב הפלשתיני ביהודה, שומרון ועזה לא תוסס. דומה שגם העולם הערבי וגם חלק מהפלשתינים לא ממהרים להתגייס בפעם המי־יודע־כמה למלחמתו של אבו מאזן. מי יודע, אולי חלקם אף רואים את הצד החיובי שבתוכנית.
האלם והשתיקה בולטים נוכח האש, תמרות העשן והדם שבהם קיבלו הפלשתינים תוכניות שלום קודמות, שהוצעו להם לרוב מבית היוצר של השמאל הישראלי. אפילו הצעות ל־95%-97% משטחי יהודה ושומרון, ובכלל זה גם מזרח ירושלים ואפילו הר הבית, נתקבלו בצד הפלשתיני בדחייה גמורה, וכאמור - בגלי אלימות.
אפשר שהפלשתינים קיוו להשיג ויתורים נוספים באמצעות האלימות, ואפשר שמלכתחילה לא נשאו פניהם לפשרה אלא נותרו מחויבים, כפי שנטען בשעתו על יאסר ערפאת, לחלום העבר בדבר "שחרורה של פלשתין כולה מן הים ועד הירדן ושובם של כל הפליטים הפלשתינים אליה".
כך או אחרת, הטרגדיה הפלשתינית מאז ראשית ימיה של התנועה הלאומית הפלשתינית היתה ונותרה מדיניות של "הכל או לא כלום"; של היעדר יכולת לקרוא נכוחה את המפה בארץ, באזור, ואף את המפה העולמית; להבין את יחסי הכוחות, ולדעת להגיע לפשרה. פשרה שכזו אולי לא היתה עונה על כלל החלומות והמאוויים, אבל היתה מקדמת את האינטרסים של תושבי הארץ טוב בהרבה מדרך האלימות שבה בחרו לבסוף הפלשתינים ושבה עדיין דבקים רבים מהם.
את דרך המאבק האלים ניסו הפלשתינים אינספור פעמים בעבר, ובכל פעם היא הביאה עליהם אסון כבד. אולי ההבדל נובע מכך שהפעם, בניגוד לעבר, מימוש צעדיה הראשונים של התוכנית אינו תלוי בתגובת הפלשתינים או בהסכמתם, אלא מאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה.
