מוסדות החינוך הם המקום הכי צפוף במדינה בימים אלו. בזמן שלפי התקן אסור ליותר מארבעה אנשים לשהות בו בזמן בחנות ששטחה 100 מ"ר, בכיתות הלימוד, בשטח מצומצם בהרבה, נדחסים עשרות. שום בית עסק לא היה מקבל "תו סגול" בתנאים שבהם נמצאים התלמידים והמורים שעות ארוכות מדי יום.
בזמן שבדיוני קבינט הקורונה או ועדת הקורונה בכנסת יושבים הח"כים ומגינים על עצמם באמצעות מחיצות פלסטיק שקופות שחוצצות בין ח"כ לח"כ, ילדינו יושבים בכיתות של 35 וגם של 40 ילד באפס מרחק זה מזה. אז למה אנחנו כל כך מתפלאים, נבהלים ומזדעזעים שאחד ממקומות ההתפשטות הראשונים של הקורונה הוא מוסדות החינוך?
באווירה הציבורית הזו, כל מוסד מאמץ לו אסטרטגיה משלו להתמודד עם המצב ולהקטין את הסיכונים. יש בתי ספר שהעבירו את הכיתות הגבוהות להוראה מרחוק, אחרים החליטו לחזור לקפסולות, ויש מי שמנהיג את שיטת הלמידה במשמרות; עדות לכך שאמון הרשויות המקומיות, בתי הספר וההורים במשרד הבריאות נשחק.
דיונים ארוכים התקיימו לפני החזרה ללימודים בשאלות אם ילדים מדביקים יותר או נדבקים יותר. במכון גרטנר, שכולם נשאו עיניים לדו"ח שלו בנושא, המליצו להקים מערך ניטור ובקרה ובדיקות סקר יזומות בבתי הספר.
אך מהרגע שהתלמידים חזרו, לא היה זכר להמלצה הזו, והמגבלות של קפסולות בוטלו בן־רגע וללא הסבר לציבור מה הנימוק והמשמעות.
כדי שרשויות מקומיות לא ינקטו יוזמות עצמאיות והורים לא יחליטו באופן עצמאי שלא לשלוח את הילדים לבית הספר, צריך שמשרד הבריאות יגדיר תוכנית הגיונית, שקופה ובעלת "אורות אדומים" ויעדים ברורים איך יתקיימו הלימודים ואיך לקטוע שרשראות הדבקה במוסדות החינוך.
נכון שבמשך חודש זה לא נעשה, אבל עדיין לא מאוחר. הצעדים הראשונים של הרחבת הבדיקות לתלמידים ולעובדי הוראה שהיו במגע עם חולים, ולראשונה קביעת לוח זמנים ותוכנית עבודה לביצוע בדיקות בתוך שעות בודדות מהדיווח, הם צעד בונה אמון בכיוון הנכון. והאמירה של שר הבריאות שלפיה "לא נמהר לסגור בתי ספר" נותנת אופק וביטחון שחשובים כל כך לילדים וגם להורים שלהם, שמנסים לקיים "שגרת חיים לצד הקורונה".