משפחות קרובי הנפטרים מקורונה בבתי האבות שוקלות להגיש תביעה נגד מוסדות הדיור המוגן ומשרד הבריאות. מדובר בסנונית ראשונה. תביעות נוספות צפויות להגיע לפתחו של בית המשפט: טענות של נפגעים שנדבקו עקב אי־הקפדה של אחרים על הנחיות משרד הבריאות למשל, או כאלה על היערכות לא מספקת ועל היעדר בדיקות במקומות חשופים לסיכון עשויות לצוף.
לפי הדין הישראלי, דרכם של הנפגעים עד קבלת הפיצוי היא ארוכה וקשה, אם יזכו בכלל לפיצוי. מוחלשות חברתית, קשיים כלכליים להנעת תהליך משפטי, עיסוק בשיקום במקום במשפט - הם רק חלק מהקשיים שעומדים בפני הנפגעים. גם דיני הנזיקין הישראליים מחייבים להוכיח את האשם על מנת שהנפגע יהיה זכאי לפיצוי, ומחייבים לקשר בין הרשלנות לבין הנזק. ויה דולורוזה משפטית שנפגעים רבים נרתעים ממנה.
מקום המדינה ועד היום עברו קבוצות נפגעים דרך חתחתים מעייפת עד שזכו להכרה ולפיצוי, ודי אם נזכיר את נפגעי טיפול ההקרנות במחלת הגזזת, נפגעי עירוי הדם שנדבקו בנגיף האיידס, נפגעי אסון המכביה ועוד רבים.
מבט היסטורי מלמד כי לנוכח הקשיים, הפיצוי לקבוצות אלו נותב פעמים רבות שלא על פי דיני הנזיקין הרגילים, למשל באמצעות מנגנון של חקיקה קבוצתית ייחודית, והתבסס על אחריות ללא אשם. כשהקבוצה היתה חזקה והצליחה לגייס את הממשל, היא זכתה לפיצוי אד־הוק; אם כוחה הציבורי לא עמד לה - נותרה ללא פיצוי.
היעדר מודל פיצויים קבוע לאירועים רבי נפגעים הוביל להתנהלות מבולבלת ומתישה לנפגעים פעם אחר פעם. בראשית המדינה חולי גזזת, רובם מקרב העולים ממדינות ערב וצפון־אפריקה, טופלו בהקרנות רנטגן. עם השנים התבררו נזקי הטיפול, ורק לאחר מאבק ציבורי ארוך, נחקק החוק לפיצוי נפגעי הגזזת.
ב־1954 התרסק מטוס פייפר על קהל במפגן ראווה בקיבוץ מעגן כנרת; 17 נהרגו ועשרות נפצעו. גם פה, בהיעדר מנגנון פיצויים ברור - נאלצה המדינה "לאלתר" מנגנון פיצוי ייחודי באמצעות ועדות פיצויים בין־משרדיות. גם באסון קריסת הגשר בפתיחת המכביה (1997) נאלצה המדינה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית והוגשו תביעות נזיקין לבתי המשפט, אשר נפתרו באמצעות מנגנון ייחודי לפשרה.
בשונה מהדין הנזיקי הישראלי הרגיל, מנגנוני פיצוי אלו ואחרים עוצבו על בסיס אחריות ללא אשם, כלומר מנגנון הפיצוי לא עסק בשאלה "מי אחראי לנזק?", אלא בסוגיית הפיצוי עצמה. פתרונות אד־הוק אלו גזלו זמן רב עד לגיבושם, הצריכו משאבים כלכליים אדירים ולוו במאבקים תקשורתיים וציבוריים. למרות זאת, אף שאסונות נוטים להתרחש מעת לעת, טרם השכילה ישראל לפתח מנגנון פיצוי מהיר וקבוע לנסיבות כאלה. הנפגעים נאלצים להתמודד עם הביורוקרטיה, הסחבת והקושי המנטלי והכלכלי בחזית השנייה של הפגיעה.
במובן זה, "היום שאחרי הקורונה" כבר כאן. מדינת ישראל צריכה מנגנון פיצוי אחיד ושוויוני לנפגעי גוף באירועים רבי נפגעים, ומוטב שיהיה מבוסס על אחריות ללא אשם. חוק שייצור ודאות עבור כל נפגע, יקל את העומס בבתי המשפט ויבטיח שוויון לכל, ולא רק למי שיכול להפעיל לובי פוליטי וציבורי. לקורונה, ולאסון הבא, בתקווה שלא יגיע.
ד"ר עינבל בלאו היא חברת סגל בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, העורכת מחקר על מנגנון פיצוי לקורונה ולאסונות במימון משרד המדע והטכנולוגיה