הקואליציה הלאומית: גרסת העם

יום ראשון אמצע מאי 2020, רחבת בית המשפט המחוזי בירושלים. במזג אוויר מתעתע מסתופפים כאלף מפגינים למחות כנגד העמדתו למשפט של ראש ממשלת ישראל. נשים מבוגרות עטויות שביס, גלויי ראש לצד חובשי כיפות סרוגות, רבים מהם קשי יום מרקע מזרחי; עשרות בחורי ישיבה חובשי כיפות שחורות צועדים מהוססים מהשוליים אל מרכז ההתרחשות, ואפשר בהחלט לראות בכך מטאפורה לתהליך רחב. 

עיתונאים ובלוגרים מהמחנה היריב הכתירו את הנאספים: "מסיתים" או "עילגים", והסוציולוגים שבהם התהדרו בהסבר המביך: "קואליציה של מקופחים". הרושם, על פניו, מובן. לבמה עולה יהודי ממוצא רוסי שהמצב הנוכחי מזכיר לו את רוסיה הקומוניסטית, אחריו עולה צעיר ממוצא אתיופי. מעת לעת נשמעו קריאות ביניים, שריקות בוז, מבוגר עם מגפון שנראה כירקן המכריז על מרכולתו קורא סיסמאות. בשונה מהפגנה "מסודרת", כאן לכאורה, תרבות השוק חוגגת. 

רק לכאורה, שכן עיון מאופק וקשוב יותר, מעלה מסקנה שונה. על רקע טור ארוך של דגלי כחול לבן הלהיב את הקהל שירו של אייל גולן: "מי שמאמין - לא מפחד", המסתיים ב"מצווה גדולה להיות בשמחה". בין לבין הושמע שירו של אריאל זילבר: "בנימין ידיד ה'". שיר הבחירות: "ביבי, יא חביבי" מאת הזמר יוסי ברדה הושמע חליפות. בזיכרון הקבוצתי של חלק מהמפגינים הלחן שלו מהדהד את הפתיח לתוכנית הרדיו הפופולרית מימי שישי, שבזמנו ליוותה רבים בהכנות לשבת. לא רבים יודעים שהשיר יושב גם על הלחן של הפייטן הנודע ציון יחזקאל: "עיניי לך, יום שבת יום מנוחה", שהתנגן בעיירות פיתוח בשנות ה־80 בעיקר בריכוזי הציבור המסורתי והחרדי־ספרדי.

על רקע המראות והקולות עולה ומתבהרת תבנית של סדר בתוך אי־הסדר: ההפגנה ביטאה ניסיון כן ואמיתי להרמוניזציה של פסיפס קולות המבקשים להתלכד סביב ליבת הזהות היהודית־מסורתית והדתית. כלל ישראל ועם ישראל. באופן פרדוקסלי, נתניהו המואשם תדיר כמי ש"מסית" ו"מפלג את העם", נמצא מאחד אותו. מרבית חוקרי החברה הישראלית מחמיצים את האמת הזו, ואיך לא יחמיצו? הם הרי נשענים על מטריאליזם מרקסיסטי שלפיו "עם ישראל", כמו כל האידיאות הלאומיות, הוא פיקציה, בדיה. גם עיתונאים החמיצו את האמת, ואיך לא? את אייל גולן הם הרי מכירים רק משערוריות; הם לא פיזזו לשיריו בחתונות ומסיבות בר מצווה. את דקלון הם אולי מכירים מהפרסומת של בזק ולא מפיוטי שבת. כיוון שחלק ניכר מאותם חוקרים ועיתונאים אינו אורח קבוע בבתי כנסת והילולות צדיקים, את ציון יחזקאל וציון גולן הם מזהים כמוזיקה פרוכיאלית (של גטאות) בעוד שלמה ארצי ואריק איינשטיין הם פס הקול הלאומי. 

מכאן שורש הבעיה: ההיררכיה הזו (הסובייקטיבית והתרבותית) הביאה אותם לקבע היררכיה של מה טוב, ראוי ויפה ומה אינו. מתוך ניכור להווי העמוק של המפגינים, אותם חוקרים ועיתונאים משלים עצמם כי הם ניצבים בעמדת תצפית גבוהה, ביקורתית, בזמן שלמעשה הם נטועים בשדה תרבותי שונה. במשך עשרות רבות של שנים היתה אשליה תרבותית זו הרת אסון, שכן היא הביאה את מעצבי דעת הקהל שלא לתת קול ובמה לאותם ציבורים או למסגר אותם באופן בעייתי. מוחלשים. 

טועה ד"ר אבישי בן־חיים; זה איננו מאבק של "ישראל השנייה" ב"ישראל הראשונה". הביטויים הללו נוצרו בשעתו כדי להבחין בין הציבור המזרחי ומאבקו המתריס כנגד ישראל השבעה, ותיקים ממעמד הביניים. פריפריה נגד המרכז. הם הגיחו לאוויר העולם לפני כ־40 שנה, ומאז זרמו הרבה מים באמבטיה הישראלית. האמת היא שזוהי קואליציה יהודית־מסורתית מגוונת ודינמית, הכוללת גם חלקים נרחבים ממעמד הביניים, המתאחדת זה זמן למאבק נגד כוחות חברתיים החותרים באופן ברור לישראל אוניברסלית ופרוגרסיבית, זו הדוחקת את ההיסטוריה היהודית בחזרה אל העיירה, אל ה"שטעטל". 

ייתכן מאוד כי במשפט ההיסטוריה יתברר כי זו שגיאה, מוסרית ופוליטית, לכרוך את הגורל והזהות של הקבוצות האלה עם פרשיות נתניהו. אבל העובדה שהן מתלכדות דווקא סביב מאבק נגד מה שנתפס כ"קשר האליטות", מבטאת תופעה שאין להסב ממנה מבט: התגבשות של זהות ישראלית חדשה (שאיננה הומוגנית): יותר יהודית, חובקת קהלים שונים, לא מתרפסת ומודעת היטב למניפולציות הצד שכנגד.

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל