הריגת איאד אלחאלאק בירושלים שברה את הלב בסוף השבוע. גם התמונות הקשות של נשימותיו האחרונות של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס הפכו את הקרביים. שניהם אזרחים, שניהם נהרגו בידי שוטרים. מותם, הטרגי והמקומם, הוא חלק מהיסטוריה ארוכה של אלימות.
אבל בזה מסתיים הדמיון, ולנוכח כיוון הזרימה ברשתות החברתיות בסוף השבוע, אולי צריך לומר זאת מפורשות: הניסיון לייצר סימטריה בין ירושלים למיניאפוליס הוא מניפולטיבי, ובמידה רבה חסר אחריות. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת ביקשה מ"מי שמזועזע מהרצח בארה"ב, תסתכלו קרוב - עם שלם נאנק תחת כיבוש מבלי שיוכל לנשום".
מובילי דעה עמלו קשות כדי למסגר את הירי באלחאלאק כהמחשה לגזענות הממסדית בישראל, ורבים אף האשימו בעקיפין את השר לביטחון הפנים. אחרים קבעו בידענות שמדובר ב"רצח", וכמה אשפי מיתוג־עצמי כבר הזדרזו להתקשט בתיוג: #ArabLivesMatter, המקבילה המקומית ל־#BlackLivesMatter - קריאת המחאה נגד אלימות המשטרה כלפי שחורים בארה"ב.
זהו לא רק פופוליזם צדקני, אלא מניפולציה על התודעה. הירי בירושלים, מזעזע ככל שיהיה, לא קורה על רקע גזעני, אלא בהקשר של סכסוך לאומי, שלצערנו מייצר טרור. רק השבוע היו מי שהסבירו לנו שאינתיפאדה היא תוצאה טבעית ומתבקשת לדיבורי הריבונות. זו הסיבה לנוכחות שוטרים בירושלים, וזה הרקע למתיחות.
את הרקע הזה בדיוק מתאמצת להסתיר ההשוואה בין אלחאלאק לפלויד, והיא חלק אינטגרלי ממפעל הטשטוש הסמנטי של הסכסוך היהודי־ערבי. נוח למסגר אותו במונחים של גזענות, וברור גם למה השמאל הולך לשם. כי כשצובעים את הסכסוך במונחים של גזענות ואפטהייד, ברור מאוד מי רע ומי טוב, מי מתאכזר ומי קורבן, מי צריך להיענש ולמי מגיע פיצוי.
ההקבלה בין מיניאפוליס לירושלים משווה לעורכיה מראית עין של תחכום, אבל היא חלק משיטה רטורית מוכרת לרידוד הדיון על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ולבריחה ממורכבותו. איימן עודה לא היה צריך לחכות לירי המצער באלחאלאק כדי לצייץ, באנגלית, הצהרת סולידריות בין המאבק הפלשתיני להפגנות במיניאפוליס; הוא עשה זאת כבר ביום שישי. יתרונותיה של האנלוגיה ברורים: משתמע ממנה שהפלשתינים, כמו השחורים, הם קורבן תמים של משטר רשע; ומאבקם הוא חלק מההתנגדות לקולוניאליזם; הציונות - כמו האפרטהייד, העבדות והגזענות - היא עוד אגף באימפריאליזם המערבי. ועם גזענות וקולוניאליזם אין טעם להתווכח.
במידה לא מבוטלת, הטקטיקה הזו גם עושה עוול למאבק השחור. הצהרות הסולידריות עתירות הפאתוס מסוות מאמץ מחושב לנכס את המורשת של המאבקים לזכויות אדם ולהתגנדר בערכים שלהם כדי לכסות על האחריות הפלשתינית לאלימות. אפשר לקרוא לזה Blackwashing של הטרור הפלשתיני; בפרפראזה על ה־Whitewashing, שם הקוד להלבנת הכיבוש שבו מואשמת תדיר התרבות הישראלית.
מעל הכל, המהירות שבה השמאל הישראלי רוכב על הטרגדיה והופך אותה למקבילה של פשע גזעני בארה"ב, משקפת את העובדה שגם 25 שנה אחרי אוסלו, נציגיו ודובריו של השמאל עדיין בורחים מדיון רפלקסיבי מורכב על מהותה הייחודית של האלימות האזורית.
אלחאלאק הוא לא פלויד המקומי, וזה בשום אופן לא הופך את מותו לפחות טרגי.
