אופנה חדשה ומגוחכת להפליא שוטפת זה תקופה את עמודי הרשתות החברתיות של נבחרינו מימין, מהמרכז ומהשמאל. מראש הממשלה ועד אחרון השרים, מראשי מפלגות ועד מאכלסי העשיריות השניות והשלישיות ברשימתם, כולם נדבקו בטרנד.
מדובר בפורמט פשוט מאוד: אל חלון הראווה המקוון של הנבחר עולה תמונה, בה מופיע ציטוט בנאלי וחסר מעוף מהגותו, משהו על כמה חשוב לתמוך בטוב ולגנות את הרע, תחתיו תופיע חתימת ידו וברקע תתנוסס תמונתו המרוטשת והמחמיאה, כשהוא מביט אל האופק במבע זחוח. המהדרין יזרקו אל תערובת הפוטושופ הגרוטסקית הזו גם דגל ישראל מתנופף, קב אחד מהתשעה שלהם זכתה ירושלים או נוף ממרחבי ארצנו.
ספק אם אי פעם בתולדות המדינה היו אמון הציבור או הערכתו לפוליטיקאים בשפל כה נמוך. כל סקר ומחקר מצביעים על מנעד רגשות שנע בין אדישות לסלידה כלפי המפלגות, הכנסת וגם הממשלה, בייחוד זו הטרייה. אך מה כל אלו מול רצונם של הפוליטיקאים להרוות את קהל מצביעיהם במעט מחוכמתם האינסופית, ומה ראוי יותר בתקופה זו יותר מלצטט את עצמם. בראשם של נבחרי הציבור הם דמויות אריסטוטליות עמוקות שקריטי להפיץ את תבונתן, צ'רצ'ילים שיש לכלוא את מימרותיהם בין מירכאות עבור העם, ולמען הדורות הבאים.
הרשות המחוקקת והמבצעת תקועות ומפוררות, תלויות במשפטנים וביועצים ומתקשות להוביל מהלכים לאומיים משמעותיים. זמן נהדר לזנוח את המעשים עבור קומץ מילים "מלאות השראה", הנישאות למאמיניהם על הפס הרחב במופע חוזר ונשנה של נרקיסיזם וניתוק. הם ידלגו בקצב מסחרר ממפלגה למפלגה ויראו בעצמם את התגלמות פסל האדם החושב; הם יפרו כל הבטחה שנתנו אתמול וישחקו מחר את לינקולן בגטיסברג; הם אינם מסוגלים לנהל את ההווה אך ידמיינו שמילותיהם הנשגבות יצרבו את השפתיים של דורות העתיד - וכל זאת בחתימת ידם, שאיש אינו מזהה ולא מייחס לה משמעות.
אין מה להאשים את הפוליטיקאים ואת מודעותם המעורפלת. מעשים, חקיקה או עבודה סיזיפית במסדרונות הכוח אינם טרנדיים והם גם נורא מעייפים. עדיף לזרוק מילים יפות ולשכור גרפיקאי מוכשר. המדיום הוא המסר.
תופעת הנבחרים הפילוסופיים הגיעה מהמפעל שבו יוצרו לחשי הקסם כמו "האביב הערבי", "צדק חברתי", "שלום עושים עם אויבים" או "שוויון בנטל". כולם מסך עשן שנועד לטשטש את המציאות ולגרום לציבור, ובעיקר לנבחריו, להרגיש מוסריים ונעלים מבלי לפתור דבר. כל שנחוץ הוא לעטוף את האזרח בדבש מילולי, והבעיות ייפתרו מעצמן. "סמכו עלינו", אומרים הפוליטיקאים, "הנה כמה מילים יפות וחלולות שיוכיחו כמה אנחנו עמוקים וכמה אנחנו בצד של הטוב". שטוחלנדיה לעניים.
לזכותה של התופעה ייאמר שהיא זולה מאוד ודורשת מידה קטנה של משאבים. ציטוטים נשגבים הם בחינם, וממילא אנחנו אלה שמשלמים את המחיר.
