"המשפט יתנהל ברחוב, בהפגנות בחסות השלטון", הזהיר נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "הם יפגינו מול בית המשפט ובמקומות אחרים, יציפו את הרשת החברתית וילבו את האש בראיונות לתקשורת הממוסדת ובהופעות מתודרכות של שדרני חצר", קבע בידענותו הנצחית, וסיכם: "את הקדימון ראינו במהלך משפטו הצבאי של אלאור אזריה. גם בבלפור ראו, והבינו את הפוטנציאל".
זה נכון שבקריאה ראשונה אלה אותן קלישאות נושנות ובנאליות, שהאינטליגנציה הישראלית מורגלת להטיח בימין בכלל ובתומכי נתניהו בפרט. אבל הפעם כדאי לבחון את הדברים בהקשרם הפרגמטי. ברנע אינו החריף או הרהוט ביותר בז'אנר, הוא פשוט אחד הברגים השקופים יותר במכונת הדה־לגיטימציה של המחשבה הביקורתית בישראל. אני מבקש לתקן: הוא סוכן יעיל במנגנון הדיכוי המנטלי של התודעה החופשית.
מה לעשות שהטיעון הפריך שלו נשבר בנגיסה העובדתית הראשונה. האימה של ברנע וסביבתו מ"דין הרחוב", כלשונו, מתעוררת בעיתוי מקסים. בטח שלא אחרי שנים של הפגנות "מוצ"ש אצל היועמ"ש", עם סיסמאות "אשם עד שלא הוכחה חפותו" ו"Crime-Minister". אז גרירת הצדק לדין הכיכר לא הפריעה לאיש; להפך, אז זה היה מופת של אזרחות נעלה, בדיוק כפי שעד היום כל תמונת רחף מהפגנת הדגלים השחורים מעבירה בשמאל רטט של נרקיסיזם מענג. הפגנות ימין, מנגד, הן תמיד מפגן של עממיות נחותה. תהיו בטוחים שאנתרופולוגים חובבים יישלחו על ידי מערכות התקשורת לסקר באדנותיות מהולה בלעג את שטופי המוח הקולניים.
אבל הזיכרון הסלקטיבי ביחס ל"דין הרחוב" הוא הפרט השולי. מה שצריך להטריד זו הקלות שבה מרשה לעצמו שוחר נאמן של הדמוקרטיה לסמן השתתפות פוליטית של אזרחים כתיאטרון מריונטות של "בלפור", כולם יהיו שם "בחסות השלטון" ובהשפעת "שדרני חצר".
טורי סוף השבוע והרשתות החברתיות התפקעו מסימונם של אי־האמון בפרקליטות והתמיכה בנתניהו כביטוי לעממיות נבערת. במקום אחד יכולתם לקרוא על החנפנות של אמסלם, הלהג של מיקי זוהר והכפיים של מירי רגב, "שלוחות ננסיות", גמדים שצריך "להחזיר לגודלם המקורי". כל רפרטואר האוריינטליזם השמאלני שולב להילוך חמישי.
ציוץ תמיכה בנתניהו מצד הח"כ הדרוזי פטין מולא הוציא מעיתונאי שמאל את הביטוי "עבד נרצע". סרטון של תומך נתניהו בטלית ובתפילין הקפיץ לא מעט בלוטות קלס וגרם לעיתונאית נוספת להסביר ש"יש אזרחים נבערים ושטופי מוח שהם קורבנות של מערכת חינוך איומה". מי יגאל אותנו, אומללי הלבנט, מנבערותנו? אם תבקשו בנימוס, אולי תקבלו מהם שיעור פרטי בכתיבה יוצרת.
חלק נכבד מרטוריקת המנע לקראת יומו הראשון של המשפט גויס לסימון עמדת ההתנגדות לממסד כוולגרית, נבערת וקולנית, בניגוד צורם לידענות, לרציונליות ולשכל הישר שבו מתנאה השמאל. זה מדהים לראות כמה טורים וציוצים מתייחסים לאחרונה באובססיביות מופגנת לשפה ולצורות המבע של הימין, כאינדיקציה לנחיתות שכלית והתפתחותית של דובריו, וכקריטריון הערכה לתוקף טיעוניהם.
הפיתוי הראשוני הוא לקרוא את הפטרנליזם הזה כסוג של שיח העצמה קבוצתי שנועד לחזק את תפיסת העצמי של שכבה חברתית שוקעת. מסיבות פסיכו־פוליטיות כלשהן, נציגיה הרהוטים ביותר אינם מצליחים להיגמל מהצורך הכפייתי להתפעל מול המראה משכלתנותם המופלגת. אלא שהפעם אסור להתעלם מהשימוש האינסטרומנטלי מביזוי ה"אחרים" והאדרת ה"אנחנו".
זוהי פרקטיקה של משטר שיח דכאני, שנועד להרתיע ככל האפשר מהבעת תמיכה בנתניהו או מהשמעת ביקורת על הפרקליטות. במתקפת המנע הזו על המחאה ועל הביקורת, המטרה הדחופה ביותר היא להבטיח שבפולמוס הציבורי סביב משפט נתניהו לא יהיה מקום ליותר מדעה אחת; וכל החולק עליה - אינו ראוי להיקרא בר דעת. באקלים כזה מי הטיפש שירצה להיות מזוהה עם הוולגריות הנבערת של הרחוב, ומי האומלל שבדעה צלולה ינדה את עצמו מחברת בעלי התבונה, שכל מה שצריך לעשות כדי להימנות עימה, הוא להחזיק בעמדה הנכונה, או פשוט לשתוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו