אפשר לראות את משפט נתניהו הנפתח היום מזוויות שונות. רבים יראו בו ניסיון לבטל את תוצאות הבחירות, ניסיון של כוחות פוליטיים היסטוריים המחוברים למוסדות הביורוקרטיים החשובים במדינה, להשיג באמצעות הפללה את מה שלא ניתן להם בדרכים דמוקרטיות.
אבל הזווית הנכונה לראות את משפט נתניהו היא כחלק משרשרת הפרויקטים של ניסיונות התאבדות לאומית. בנימין נתניהו הוכיח שהוא מכפיל כוח לעוצמתה של ישראל. למשימת הפלתו והפללתו נרתמו שני הברקים, אהרן ואהוד.
עיתון "הארץ", "ידיעות אחרונות", ערוצי הטלוויזיה, וכמובן מפלגות השמאל. כל הגורמים האלה חתומים על יוזמות היסטוריות שגרמו לישראל נזקים אדירים, כמעט בלתי הפיכים. אלא שבשנים האחרונות נגמרה היכולת של יזמי הנסיגות החד־צדדיות, מובילי הרס המערכת הפוליטית הנבחרת, להוציא עוד פרויקטים מחלישים. הציבור פשוט מגיב נגד הדברים האלה מהבטן.
נשאר נדבך חשוב בביטחון הלאומי והכלכלי. זהו בנימין נתניהו שכראש ממשלה ב־11 השנים האחרונות עומד כמכשול בדרכן של בריתות בינלאומיות, בריתות אמריקניות־ישראליות, שנועדו להחזיר את ישראל לממדים "טבעיים", שלא תפריע ולא תתפרע.
בנושא הזה דווקא עדותו של ח"כ איימן עודה, המנותק משטיפת המוח השגרתית נגד נתניהו, משכנעת. כך תיאר בראיון לטלוויזיה הפלשתינית את הצורך "הלאומי" להפיל את ראש הממשלה נתניהו: "הפלת נתניהו היא נעיצת סכין בתוכנית המאה. מאז 48' ועד היום, האם היה ראש ממשלה ישראלי שהשפיע על קבלת ההחלטות האמריקנית כמו בנימין נתניהו? בן־גוריון, שרת, אשכול, גולדה מאיר, ברק, שרון ואולמרט? העברת השגרירות האמריקנית לירושלים - נתניהו. הכרה בגולן כשטח ישראלי - נתניהו. יציאת ארה"ב מההסכם עם איראן - נתניהו. ועוד ועוד".
הקונגלומראט המפלגתי־תקשורתי־ביטחוני
חלק מהעוד הזה - מעבר להתעצמות הכלכלית - קרה ממש בשנים האחרונות בתחום הביטחוני־מבצעי. שום ראש ממשלה לא היה יוצא למערכה עוצמתית יזומה נגד החדירה האיראנית בסוריה, ולפי עדות הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בעיתון זה - מבצע מגן צפוני להשמדת מנהרות חיזבאללה, היה ההישג הביטחוני החשוב של העשור האחרון, בכך שמנע יכולת התקפית מחיזבאללה, וכנראה מנע מלחמה. לפי תגובותיהם המזלזלות של אהוד ברק ושל אביגדור ליברמן, אפשר להבין שרק נתניהו היה מאשר מבצע כזה. כך גם דרך הנהגתו של נתניהו נוכח מגיפת הקורונה. נתניהו פעל במהירות ובהחלטיות, בדיוק בניגוד למסורת המקובלת על מנהיגי־הכשל שמאפיינים את מדינת ישראל מזה שנים רבות.
כשמנהיג לאומי מוכיח את יתרונותיו בצורה כל כך משכנעת, עולה מאליה השאלה, מהיכן הפנאטיות והאנרגיות האדירות המושקעות בניסיונות ההפללה שלו? יש הרבה הסברים, אבל ההסבר ברמה המדינית־לאומית והיסטורית חשוב מכולם.
הקונגלומראט המפלגתי־תקשורתי־ביטחוני ידע בעבר לייצר את הלחץ הדרוש בדעת הקהל ובממסדים הקובעים, כדי להביא לנסיגות החד־צדדיות. מי שמגדיר את ממשלת ישראל בעיתונות האמריקנית במונחים אפוקליפטיים, ודורש מיהדות אמריקה שתעזור בהצלת המדינה מממשלת נתניהו - יעשה את כל הדרוש כדי שהיועמ"ש, המשטרה והפרקליטות יבצעו את מה ש"אנחנו" מבקשים מהם. זהו פרויקט השבירה הלאומית החדש. חיסול נתניהו, גם אם יבושש לבוא, הוא בסדר גודל של ההתנתקות, אם לא יותר מזה.
גם יום פתיחת המשפט מעיד על כוונה להעצים את האירוע למשהו בסדר גודל של משפט ראווה. הופעת "הנאשם" גוררת יום שידורים בכל הערוצים, דבר שיאפשר לאופוזיציה לחזור שוב ושוב על המנטרה החביבה עליהם: "שוחד, מרמה והפרת אמונים". אבל לא צפוי היום וידוי קורע לב בנוסח קארל ראדק או זינובייב. שופטי נתניהו הם כמו עמיתיהם בממסד הביטחוני; הם הגיעו לצמרת בתהליך סלקציה של גילדת השופטים הדואגת לבחור את עצמה, ולכן ספק אם נמצא ביניהם מישהו שגזור בקונפקציה שונה מאהרן ברק, אסתר חיות, שי ניצן או ליאת בן ארי. אבל הם בני אדם ואנשי מקצוע, ויש להם שכל. הם יכולים להפתיע ולהפוך לאותה ועדת חקירה שתחשוף את כל העבירות וההטיות שבוצעו בידי המשטרה והפרקליטות בדרך לכתב האישום.
