הגלובליזציה והמגיפה בין ימין לשמאל

האם הקורונה תגביר את הגלובליזציה או דווקא תעצים את מדינות הלאום ואת הסולידריות שרק הן מסוגלות לטפח? גם השאלה הזאת נדונה במשיכת החבל הנמשכת בין "ימין" ל"שמאל". לכאורה, השמאל אמור לדבוק בסולידריות לאומית - זו המסורת בארץ, ולא רק כאן. אבל "השמאל הפרוגרסיבי" הוא זה שמזוהה לאחרונה עם הגלובליזציה. הוא תומך בהגברת סחר חופשי, תנועות הון ושרשרות ייצור ואספקה בינלאומיות. הוא בעד הגירה חופשית ויצירת שוק עבודה גלובלי. והוא מעדיף מערכים לשליטה גלובלית על חשבון הריבונות הדמוקרטית־לאומית.

הגלובליזציה נישאה על בינאום גובר של הייצור, העבודה והסחר עד משבר 2008 ומשבר הקורונה. אבל כל אלה היו דווקא מאז ומתמיד דגלים ברורים של הימין ומושא להתנגדות עקבית של השמאל. מדוע הימין תמך מסורתית בליבת מה שמכונה "גלובליזציה"? ראשית, מפני שייצור מבוזר על פני תבל והגירה בלתי מוגבלת מאפשרים לנצל ביעילות כוח עבודה זול. שנית, מפני שסחר בינלאומי והעצמת מוסדות על־מדינתיים מאפשרים לצמצם מאוד את היכולת של המדינות הריבוניות־לשעבר לעצב את הכלכלה והחברה לפי האינטרסים של הבוחרים, רובם הגדול עובדים במגזר הפרטי והציבורי. לכן החלשת מדינת הלאום הדמוקרטית מגבילה מאוד את היכולת של ציבורים רחבים להתנגד למדיניות הימין, המרכזת את העושר בידי מעטים. כוחם העיקרי, היותם אזרחים במדינה דמוקרטית ריבונית, ניטל מהם בסדר העולמי החדש. 

מערך האינטרסים והערכים הזה היטשטש במהלך פרויקט ההפרטה והעצמת ההון. בעבר, אותם נימוקים שגרמו לימין לקדם את הגלובליזציה, מסוף שנות ה־60 וראשית ה־70 ואילך, גרמו לשמאל להתנגד לה. אבל ההתנגדות רפתה ככל שהימין המסורתי ניצח במערכה. חלקים נרחבים מן ה"שמאל", במקום להתנגד למגמות ההפרטה והגלובליזציה - הקצינו אותן עד לכדי נטיות פוסט־לאומיות, נטיות שהימין לסוגיו היה מחוסן מפניהן, הודות לשמרנותו. 

התוצאה היא "שמאל פרוגרסיבי", שאימץ את הערכים האינדיבידואליסטיים של יריביו ואפילו הפליג למחוזות פוסט־לאומיים, ו"ימין פופוליסטי" חדש, המזיז הצידה את הימין המסורתי ונכנס לחלל החברתי והלאומי שהותיר השמאל. וכך, הניצחון האידיאולוגי של הימין עורר מצד אחד עלייה של "שמאל פרוגרסיבי", שאימץ במידה קיצונית את ערכי הימין, ומצד שני "ימין פופוליסטי" חדש, שיצא גם נגד הימין המסורתי וגם נגד "השמאל הפרוגרסיבי".

התהליך הזה בשמאל התגלם, למשל, בשני מנהיגים רדיקליים בני זמננו, סנדרס האמריקני וקורבין הבריטי. בראשית כהונתו בסנאט האמריקני, נקט סנדרס עמדות אנטי־גלובליסטיות מובהקות: שלל את הסכמי הסחר של הנשיא קלינטון, התנגד להגירה בלתי מוגבלת ואף תמך בפעולות של מתנדבים לבלימת מהגרים על הגבול. אבל כבר בבחירות 2016 הוא נע חדות לכיוון הגלובליסטי וביתר שאת במועמדות שלו השנה. הוא התאים את עצמו לדפוסי "השמאל הפרוגרסיבי", ולכן היה מובס בצדק מול טראמפ, אילו זכה במועמדות. טראמפ מחולל מהפכה לאומית־עממית או פופוליסטית במפלגה הרפובליקנית, כובש אותה מידי הימין המסורתי, הגלובליסטי, ולכן מאתגר את המפלגה הדמוקרטית.

באנגליה הובס קורבין באורח חסר תקדים במחוזות בחירה של פועלים בצפון. גם הוא נטה בעבר להתנגד לגלובליזם, כלומר הסתייג מהביורוקרטיה האירופית שכפתה מדיניות ניאו־ליברלית קיצונית בחסות המבנה הלא־דמוקרטי של האיחוד האירופי. אבל גם הוא, כסנדרס, אימץ בהדרגה את דרך "השמאל הפרוגרסיבי", ונקט קו מעורפל של אי־הכרעה בשאלת הפרישה מהאיחוד האירופי. לכן הוא הובס בבחירות. יריבו ג'ונסון הכריע את הימין המסורתי שבמפלגה השמרנית, וקבע לה קו ברור של עמידה על דמוקרטיה לאומית ופרישה מהאיחוד. זה מה שזיכה אותו בקולות של מעמד הפועלים.

טראמפ וג'ונסון איגפו אפוא את השמאל מהכיוון העממי ודבקו בלאומיות דמוקרטית, ואילו השמאל אימץ את הגלובליזם הלא־דמוקרטי של הימין המסורתי, אבל הפליג והביא אותו עד לתפיסות פוסט־לאומיות מנוכרות. זה הרחיק מהשמאל את בוחריו, ופה ההסבר לתבוסותיו. באנגליה, בארה"ב ובישראל, הימין הפופוליסטי החדש מאמץ עמדות דמוקרטיות־לאומיות, דוחה את הגלובליזם - ומנצח בזכות קולות של עובדים עניים. המגמה הזאת לא תשתנה בגלל המגיפה והמשבר הכלכלי. להפך - היא תתגבר.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב