המשפט של כולנו

פתיחת משפט נתניהו מזכירה לי בוקר מכונן אחד בנובמבר 2017, שבו סוף־סוף נפל לי האסימון

בשעה שאני חוצב את המילים על הדף, אני שומע סוויטה לתזמורת מספר 3 ברה מז'ור של יוהן סבסטיאן באך קשישא. מהרגועים הכיפיים שלו. תרבותי מאוד, וגורם לי להרגיש כמו אהרן ברק לפחות. כשאני בקריזה אני אוהב לשמוע מוזיקה של גרמנים מתים. אולי אחר כך נעביר לטוקטה ופוגה ברה מינור. אתם זוכרים? המוזיקה של "היה היה". בינתיים המוזיקה מורידה יפה את החרא מהנשמה, וביני לבין עצמי אני מתלבט אם כדאי איזו כוסית לחיזוק וחידוד המחשבה. 

מתוך "כל אנשי הנשיא" (1976)

זה היה בוקר יום ראשון יפה בנובמבר 2017. השמש זרחה, השמיים היו כחולים וישבתי בקפה עלמה ביפו, לקפה של שחרית עם עמיתי לשידור התוכנית בגל"צ, העיתונאי חיים לוינסון איש "הארץ". שוחחנו על הא ודא, ריכלנו, פטפטנו - ואז, כמשׂיח לפי תומו, סיפר לוינסון כי המפכ"ל רוני אלשיך טוען בתדרוכים סגורים לעיתונאים שראש הממשלה שולח חוקרים פרטיים אחר חוקרי להב 433, ושלדברי אלשיך, ראש הממשלה עומד מאחורי בישול התלונה על הטרדה מינית מצד רפ"ק צ' נגד מפקד להב 433, ניצב רוני ריטמן. 

שבועיים מאוחר יותר השיחה תהפוך לאחת החשיפות החשובות של עמית סגל ושלי. כי אכן כך היה. העומד בראש משטרת ישראל טען בשיחות סגורות עם עיתונאים כי רה"מ בולש אחר חוקריו. אלשיך יחזור על כך גם בתוכנית "עובדה". 

מפכ"ל המשטרה סבור שרה"מ או מי מאנשיו מחפשים מידע מכפיש על בכירי החוקרים. אם זה היה נכון, זה היה ווטרגייט 2. 

אבל זה לא היה נכון, אלא שקר וכזב. מאוחר יותר בתשובה לבג"ץ הודו במשטרה כי עורבא פרח. בלבולי ביצים, חרא תרנגולות. והשקרים לא פסקו. בזמן אמת, המשטרה הכחישה כי המפכ"ל מתדרך כך. בתשובה לשאילתות שלי בנובמבר ובדצמבר 2017 ענתה לי דוברת המשטרה: "לא רק שלא היו דברים מעולם, אלא שמדובר בדברי הבל ובלע שאינם ראויים להתייחסות". 

היום אני יודע, בדיעבד, שהשיחה עם לוינסון היתה רגע מכונן בדרך שהלכתי בה בארבע השנים האחרונות. השיחה שם בקפה עלמה סגרה לי את הפינה. הבנתי שאני לא משוגע. שזו לא קונספירציה הזויה. הבנתי שמה שאני רואה מול העיניים אינו מאבק נגד השחיתות אלא ניסיון פוטש.

הדיפ סטייט רוצה את ראשו של ראש הממשלה בכל מחיר. בדיעבד אני גם מבין למה חיים לוינסון, עיתונאי מנוסה, לא קפץ כמוצא שלל רב אחרי הסקופ שהיה בידיו באותה מוטיבציה שגורמת לכל הקולגות לשיתוק בפה, כמו למשל אחרי החשיפה המטורפת של קלמן ליבסקינד על אסתר חיות. מי שצווחו על חמגשיות וסיגרים, מי שהטיפו מוסר בשער העיר בזעם של נביאים שלא התקלחו שנתיים - שותקים כשזה נוגע לאליליהם, סותמים כאשר יש חור בקונספציה. כמותם רבים וטובים, גם במערכת, שתקו. שתקו יותר מדי. רק הגמוניה ופוזיציה בהתאם. 

אז בחורף 2017 נפל לי האסימון: חקירות נתניהו הן אירוע פוליטי שמתנהל במרחב הזוי שבין אנשי משטרה, פרקליטות ועיתונאים של השמאל. התחוור לי שאין מדובר באירוע פלילי אלא באירוע פוליטי, שבו חברו גורמי שמאל חזקים בתקשורת לגורמי אכיפת החוק, כדי להפיל את נתניהו מהשלטון באמצעות אישום תקדימי. וכמו בסרט מרושע במיוחד, האשימו אותו בקבלת סיקור אוהד כשוחד. את נתניהו, בסיקור אוהד. האירוניה נחנקה בשנתה אחרי אוברדוז של גלולות אדומות.

אבל נתניהו אינו הנמען העיקרי. בניסוח מדויק יותר: המסע הזה נועד להפיל את הימין מהשלטון. כך זה עבד תמיד. ידידי ומורי משה איפרגן כתב השבוע שזהו "סזון 2020: משפט נתניהו הוא סזון, והסזון מתנהל נגד מחנה מצביעים שלם. זהו האירוע הפוליטי הכי חשוב של התקופה הזאת". אני נוטה להסכים איתו. למה רק נוטה? כי מפחיד אותי לחשוב שהוא צודק. 

זהו סזון מתגלגל. פושט תלבושת ומחליף צורה. חיסול היריב באמצעות רדיפה. מסזון שנוהל נגד אנשי הימין בתקופת טרום המדינה, אל הרדיפה באמצעות הפנקס האדום לאחר קום המדינה, ומאז כהונת נתניהו הראשונה באמצעות מערכת אכיפת החוק שסיכלו שרים כיעקב נאמן, ועד לימינו. משפט נתניהו הוא רגע השיא שבו התכנסו הגמוניות השמאל שכוחן נחלש בציבור, כדי להפיל את הימין באמצעות הפלת מנהיגו הכריזמטי.

ביום ראשון יתחיל המשפט. שיאו של הפוטש. אני חושש ממשפט ראווה. צדק אין כאן, גם לא חיפוש אמת. המערכת רקובה, כוחנית, חסרת עכבות ופועלת בשם תחושת שליחות מופרכת. בשם הטוב, הם עושים רע. חסרי ביקורת עצמית, מייללים על קץ הדמוקרטיה אבל לא מתעמתים עם השדים של עצמם. הם הרוויחו ביושר את חוסר האמון של חלקים ניכרים מהציבור. ראינו להם את התפרים. ראינו את מפעל הנקניקים בפעולה.

הכל עולה ומסתחרר מול העיניים, ותיקי האלפים הם השיטה. בפרשת אשכנזי־מנדלבליט, הכל נסגר במשפחה. קלטות נגנזו כדי להוציא את בכירי הדיפ סטייט נקיים. השבוע צילם היועמ"ש ומ"מ פרקליט המדינה סרטון לרגל 22 שנים לחקיקת חוק חופש המידע. וכך אמר היועמ"ש מנדלבליט: "יום חופש המידע הוא יום חג לדמוקרטיה - משטר דמוקרטי מבוסס על היכולת לדעת מה הם מעשי השלטון... חוק חופש המידע חשוב לחיזוק אמון הציבור ברשויות". בלשון עממית: חחח. 

בתיקי נתניהו לא היה טאבו שלא נשבר. כולל סחיטת עדים בשיטות שאפשר לומר בזהירות, כמו נלקחו מספר ההדרכה של השטאזי. הכל היה כשר במרדף אחר ראשו של נתניהו. 

אבל הציבור שהצביע לימין לא מטומטם. כשהמציאות תוקעת לו גרעפס בפנים, הוא מריח את הסירחון. הבהילות להרשיע תוך כדי אכיפה בררנית, זיהום חקירה ועבודה רשלנית על עובדות - מטילה זרקור על מערכת שמנסה לתפור אדם בכל מחיר.

הציבור יודע שנתניהו נסרק במסרקות ברזל: כסף לא מצאו, אז המציאו סיקור אוהד כשוחד. לקחו תופעה פוליטית שכיחה, והפכו אותה לתקדים משפטי עולמי. לעומת זאת, הציבור יודע שהמכרזים במשרד המשפטים כנראה נבואיים, כי יודעים מי יזכה בהם; הציבור שבו ההגמוניה מזלזלת מבין שאת נשיאת העליון, למשל, לא יבדקו על ניגוד עניינים לכאורה. כי הקאסטה המשפטית פטורה: אוליגרכיה פריבילגית שמפרשת את החוק, אך אינה כפופה לו דה־פקטו. 

"ביום ראשון מעמידים אותי למשפט", כתב השבוע חברי האהוב, ד"ר אבישי בן חיים. "ביום ראשון מתחיל המשפט שלי, משפט נגדי. ההגמוניה תגיד שזה משפט נתניהו, אולי זה מה שאפילו הוא חושב, אבל אני מרגיש ומבין היטב שזה לא המשפט הפרטי שלו. זה המשפט שלי. ושל רבים אחרים שמרגישים כמוני".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו