עוד נאום מלא בכלום

כשמחמוד עבאס מדבר (שוב) על התנערות מהסכמים, אפילו הפלשתינים כבר לא מתרגשים • ישראל צריכה לחשוב על שיתוף פעולה עם מנהיגים מקומיים מהשטח, שלא עסוקים בהסתה

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), הודיע ביום שלישי השבוע כי הפלשתינים מתנערים מהסכמי אוסלו ומההסכמים שלהם עם ארה"ב. על פי כמה פרשנים בטלוויזיה ואלופים בדימוס, מדובר ברעידת אדמה של ממש, אבל האמת היא שאין כאן אפילו לא תזוזה.

כמעט לא מבקר במרבית שטחי הרשות. אבו מאזן השבוע לאחר נאומו // צילום: אי.אף.פי

לעבאס לא היתה בעיה לדקלם את נאומו ביום שלישי משום שאת אותו נאום, מילה במילה (למעט האזכור של "סיפוח"), הוא נתן בספטמבר 2015 באו"ם. מאז ועד השבוע הוא חזר עליו עוד חמש פעמים - האחרונה שבהן בינואר השנה. וכפי שהיה בכל הפעמים הקודמות, גם השבוע לא היתה כל התייחסות לדבריו בשטח. גורמים פלשתיניים ברמאללה הבהירו כי מדובר ב"הצהרה", כלומר איום כלפי ישראל, ואחרים טענו ששמעו על ההכרזה של היו"ר לראשונה מהתקשורת הישראלית.

כך היה גם בפעמים הקודמות. עבאס הוציא את ההכרזה, התקשורת הישראלית הדהדה אותה והתריעה מפני רעידת אדמה, אבל פקודיו של עבאס הרימו כתפיים ואמרו שמדובר במסר לישראל ולאמריקה או שבכלל אין להם מושג במה מדובר. מעבר לבלוף הלעוס והטרחני של עבאס, הרי אם היה מיישם את האיום שלו, שום דבר לא היה משתנה בהתנהגות של הפלשתינים.

מאז כינון הרשות ב־1994 היא מפירה בשיטתיות את כל המחויבויות שלה כלפי ישראל: היא לא נלחמת בטרור, מממנת ומסיתה, לא נמנעת ממאבק בערעור הלגיטימיות של קיום ישראל בזירה הבינלאומית. היא מנצלת את מעמדה שקיבלה בזכות הסכמי אוסלו כדי לנהל ולהסלים את מלחמתה התעמולתית/מדינית נגד ישראל בכל פורום בינלאומי וכך הלאה, בכל תחום ותחום - מתכנון ובנייה וביוב ועד חינוך ושירותי דת, הפרה שיטתית של פסיק בהסכמי אוסלו. 

ואגב, כמו היום, כך גם לאחר "הפסקת ההסכמים" האמיתית, אם וכאשר תבוא, אפשר לסמוך על כך שעבאס וחבריו ימשיכו לדרוש שישראל תעביר להם מיליארדים. 

אחד מאיומי הסרק שתמיד מקפיץ אנשי שמאל הוא עצירת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. בהקשר זה כדאי לשים לב שבפועל, שיתוף הפעולה הביטחוני המתקיים בין הצדדים אינו תוצאה של יד מכוונת של עבאס או מי מבין פקודיו ברמאללה. המיליציות השונות של הרשות (יש יותר מעשר כאלה), אינן סרות למרותו של היו"ר. עבאס כלל לא ביקר במרבית שטחי הרשות מאז שרץ ל"ראיס" בשנת 2005. אם ראש הביטחון המסכל בשכם מאמין שזה משרת את האינטרס שלו לשתף פעולה עם ישראל, הוא יעשה זאת. אם ראש המודיעין הצבאי ביטה יעדיף לשתף פעולה עם אחיו בחמאס, הוא יעשה זאת. עבאס וההנחיות שלו חסרים כל מעמד ברמת השטח.

אם ביום מן הימים הרשות תממש את איומיו של עבאס, שיתוף הפעולה עם מפקדים מקומיים וראשי ערים וכפרים ימשיך להתקיים כל עוד הפלשתינים בשטח ימשיכו להאמין שהדבר מקדם את האינטרסים שלהם. 

מי ישים יד על הכסף?

כל זה אינו אומר שעבאס כלל לא רלוונטי. הוא רלוונטי מאוד בשתי זירות. הראשונה היא הבינלאומית. עבאס מינף את הסכמי אוסלו כדי להמציא את "מדינת פלשתין" על הנייר. פלשתין־על־הנייר שלו קיימת כדי לקדם את המלחמה המדינית/תעמולתית של אש"ף נגד ישראל וכדי להכשיר מעשי טרור נגדה. בהקשר זה, ראוי לציין שבנאום ביטול אוסלו האחרון שלו ביום שלישי, ביקש יו"ר הרשות ממדינות העולם שטרם הכירו ב"פלשתין" לעשות זאת כעת.

הזירה השנייה שבה עבאס מורגש היא זו הכלכלית. המנהיג בן ה־83, שאינו בקו הבריאות, יושב על מכרה זהב ששווה מיליארדים. לאורך כל משבר הקורונה עבאס נעלם לתוך ארמונו ברמאללה ורק לאחרונה יצא. הכספים שלו מורכבים מהונו האישי, מהתרומות של מדינות זרות ומכספי המסים שישראל מעבירה לרשות. לא ידוע מי ישתלט על הכספים הללו לאחר שעבאס יסתלק מהזירה. הוא אמנם רומז כי ברצונו שבניו יקבלו אותו, אבל גם נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק רצה שבניו ישתלטו על מצרים אחריו. וכפי שתוכניותיו של מובארק העלו חרס, כך תוכניותיו של עבאס עתידות, ככל הנראה, להתפוגג יחד עימו. 

זהות האיש או האנשים שישתלטו על הכספים שעליהם חולש עבאס תשפיע באופן משמעותי על סדר העדיפויות ועל האינטרסים של המפקדים המקומיים. אם הכסף ייפול בידי גורמים המקורבים לחמאס, או אפילו ישירות לחמאס, סביר להניח שהמוכנות של ראשי חמולות ומפקדי מיליציות מקומיים לשתף פעולה עם ישראל תצטמצם. אם הכספים - שימשיכו לזרום - יהיו בידיים של מנהיג אש"ף אפור כמו עבאס ואנשיו, סביר להניח כי תהיה לכך השפעה קטנה על המצב בשטח. אם הכספים יופסקו, תהיה לכך השפעה אחרת.

אף על פי שהאיום המחודש של עבאס אינו צריך להדאיג את ישראל, הוא כן צריך להוות אות אזהרה לממשלה בכל הקשור למהות המדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים. ערב יישום תוכנית הריבונות ולקראת הסתלקותו, על ישראל לבנות מדיניות כלפי הפלשתינים המבוססת על המציאות והמכוונת ליום שאחרי עבאס. 

הסכמי אוסלו נכשלו כישלון טוטאלי משום שלא שיקפו את המציאות, אלא בעיקר את השאיפות של השמאל הישראלי. יאסר ערפאת ועבאס לא היו מעוניינים לממש את הפנטזיות של השמאל, אבל הם כן היו מוכנים לשקר לו תמורת כסף, כוח ומעמד בינלאומי.

לחשב מסלול מחדש

המדיניות הפוסט־אוסלו של ישראל כלפי הפלשתינים צריכה להכיר בעובדה שכדי שהסכם יהיה שווה את הנייר שעליו הוא נכתב, הוא צריך להוות מנגנון לקדם אינטרסים משותפים אמיתיים. 15 הסכמים עם 15 מנהיגים מקומיים, מג'נין ועד יטה, שמבוססים על אינטרסים משותפים אמיתיים, יהוו יסוד איתן הרבה יותר לשלום ולדו־קיום מאשר הסכם אחד עם גורם עוין ושקרן עם יחסי קרבה לארגוני שמאל קיצוניים, לאיחוד האירופי ולמפלגה הדמוקרטית.

הדבר השני שחשוב שהממשלה תתייחס אליו הוא שאלת הכסף. מה האינטרס שישראל מקדמת באמצעות העברת כספי המסים לרשות? האם כדאי לישראל להמשיך להעבירם? האם ישראל יכולה להעביר כספים ישירות לדרגי השטח והאם הדבר הזה אולי ישרת את האינטרסים שלה טוב יותר מאשר המשך ההעברות לחשבון הבנק של הרשות במוקעטה? 

ככל שאנו מתקרבים לשעת השי"ן של החלת הריבונות בהתיישבות ובבקעת הירדן, האיומים מצד אלו החיים מאשליית אוסלו ילכו ויתרבו. אסור להתרגש מזה. אבל חשוב מאוד לנצל את התקופה הקרובה לבחון בפרוטרוט את האינטרסים של ישראל כלפי הפלשתינים, את מהותם, את מה שעובד מול מה שלא עובד, וכיצד להעצים את המרכיבים החיוביים ואת השותפים לדרך על חשבון המרכיבים הפתולוגיים והגורמים העוינים בשטח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו