שלוש פעמים בשנה האחרונה נענה הציבור הישראלי בהמוניו לקריאה "צאו להצביע". חלקו חשק בשינוי שלטוני, וחלקו האחר העדיף דווקא לשמר את הקיים. אלו וגם אלו יצאו כשחצי תאוותם בידם. קרוב לוודאי שלא היתה ברירה אלא למצוא את דרך האמצע, גם במחיר ממשלת כלאיים מנופחת ופזרנית, ובתנאי שזו תתחיל לעבוד ולדאוג לאזרח הקטן, עם תעודת הזהות הקטנה והפתק הקטן, במיוחד עכשיו.
אך נאומי הבכורה של השרים החדשים מאותתים כי הממשל הבזבזני החדש הולך לדאוג לכל חוץ מלאזרח, זה שפעם היה הריבון וכעת הוא בעדיפות שנייה, אחרי קבוצות הלחץ. אם אתה עצמאי או שכיר - תמתין; לפניך בתור ללשכת השר עומדים האמנים, החקלאים והפרקליטים.
הראשון לסמן את הדרך הוא שר החקלאות הנכנס, אלון שוסטר, שיותר מרמז כי בכוונתו להטיל מכסי יבוא שיקשו להביא תוצרת חקלאית לישראל מעבר לים. "רוצים לייצר מצב שאנחנו מגדלים את האוכל בארץ ומייבאים רק ברגעי מחסור", אמר בראיון בגלי צה"ל, וזאת כדי להגן על חקלאי ישראל. רק בחודש שעבר הבהיר מנכ"ל משרד החקלאות שהסתמכות על תוצרת ישראלית היא "חזון ראוי" אך אין לו היתכנות, ומשבר הקורונה הוכיח זאת, אך אלו זוטות. ראשי הלובי החקלאי מיהרו כמובן לברך את שוסטר, האזרחים ימשיכו לרדוף אחר חלופות לביצים, לשמנת ולחמאה ולשלם מחירים מופקעים על מזון, עבור חזון חלומי של "ביטחון תזונתי" שאין שום דרך אמיתית להשיגו.
שר טרי נוסף שהבהיר למי שמורה נאמנותו הוא אבי ניסנקורן. "אני אהיה החומה שלכם", נשבע אמונים למערכת שעליה הוא מופקד בטקס כניסתו למשרד המשפטים, והוסיף "יש לי אמון מלא בעליון, ביועץ ובפרקליטות". פרט לכריעת ברך, עשה ניסנקורן הכל כדי להבהיר שהיותו נציג הרשות המבצעת הוא פרט שולי; אין סיבה לפקח על המערכת, לדאוג לאזרחים הנרמסים תחת גלגליה או לטפל בסיבות העומק לקריסת אמון הציבור במשפטניו. הפרדת הרשויות בוטלה. מי שאמור להיות הפה של האזרח מול מערכת שמחזיקה במונופול על שימוש בכוח, מקים חומה כדי למנוע תיקון או ביקורת - מצד האזרחים.
גם במשרד התרבות החליט השר החדש, חילי טרופר, שפיקוח ודאגה לקופה הציבורית הם לא מתפקידה של הממשלה: "למפיקים, לספורטאים, למשוררים, לשחקנים ולאנשי הסאונד - מרגע זה אני כאן כדי להיאבק למענכם", התחייב השר. אין ספק שחשוב לדאוג ליצרני התרבות, אך מה לגבי ציבור צרכני התרבות - או הציבור בכללותו? האם הוא לא ראוי שייאבקו למענו? האם טרופר לא אמור לייצג את האינטרסים של האזרחים בתחום התרבות, במקום לשמש יו"ר ועד העובדים של מי שאמורים להצדיק את השימוש בכספי ציבור?
הרשות המבצעת נכנעת בלי קרב ומבטלת את עצמה ואת האזרחים שבחרו בה, כדי להתגייס מרצון למאבקי הכוח של המקורבים וקבוצות הלחץ. הציבור ייאלץ להמתין בסבלנות עד לפעם הבאה שבה יקראו לו לצאת בהמוניו להצביע למועצת ראשי הוועדים.
