"בלוק הימין" הוא יציר כפיו של בנימין נתניהו; תלכיד מפלגות המחנה הלאומי והחרדים, שהודבקו זו לזו בהצהרות נאמנות חתומות כדי לתת מענה חד־משמעי, יצוק בבטון, מול העיסה האמורפית שעשתה תנועות מאיימות על הגדה ממול. שמיכת הטלאים הפוליטית השיגה בסיבוב השלישי 62 מנדטים, אבל לא הצליחה לעמוד מול גוש נאמני ה־58. טקסי הצהרת הנאמנות הצפון־קוריאניים בבלפור התקבלו בלעג, ודי בצדק, אבל הם העבירו מסר אפקטיבי.
ברובד הגלוי, הנרטיב המאחד היה: כולם תחת הנהגת נתניהו באש ובמים. אבל זו לא היתה רק התלכדות פוליטית; הבלוק פעל כגוף אורגני בעל הסכמות יסוד על כמה מהמטרות הלאומיות לטווח הקצר והארוך, והוא נשען על מסורת קודמת של קונצנזוס אופרטיבי. ראינו אותו בפעולה, ואהבנו את מה שראינו. את זה לא היה אפשר לומר על גוש ה־62, שהתפרק כמו רכב ישן ביציאה ממגרש המכוניות.
והנה, דווקא ביום חגו, הבלוק מתפורר. בחוגי הליכוד נשמעת הטענה הלא מופרכת, שהדרישות של ימינה גדולות ממשקלה במנדטים. הן לכאורה אכן לא־מידתיות ביחס להישגה האלקטורלי וגם בהשוואה לשותפות האחרות.
אבל גם מה שימינה העניקה למחנה הלאומי ולנתניהו היה גדול יותר ממשקלה במנדטים. בראש ובראשונה, סימונו של נתניהו כמנהיג הלא מעורער של המחנה הלאומי ושל הגוש כולו. מצביעי ימינה ידעו שהם יקבלו ממשלה בראשות הליכוד, והצביעו כדי לראות את חברי המפלגה מכהנים כשרים בממשלת נתניהו החמישית.
מה שאסור לשכוח זה שהפרינציפ עבד גם הפוך. מצביעי כל אחת מהמפלגות האחרות - הליכוד והמפלגות החרדיות - ידעו שהם יקבלו בעסקה לא רק את נתניהו, אלא גם את השותפות האחרות בגוש, ובתוכן ימינה. זה מקור הציפייה, וזה גם מקור האכזבה אצל הרבה מאוד תומכי המחנה הלאומי. חלוקת הכוח הפריטטית מול כחול לבן וספיחיה, סך הכל 19 מנדטים מול 58 המקוריים של הגוש - נתפסה איכשהו כמחיר לגיטימי לא רק בעבור ממשלת אחדות, אלא גם בעבור שימורו של הבלוק כמעין מפלגת־העל של הימין השמרני־לאומי.
זה לא רק סיפור של "השתמש וזרק". ברובד העמוק, פרישתה או הפרשתה של ימינה, פירושה גם פגיעה משמעותית ביכולת של הימין הפוליטי לפעול בעוצמה ולהכתיב סדר יום. בהקשר הזה, שרי ימינה רלוונטיים במיוחד. קשה היה להתעלם ממפגני הפעלתנות והיוזמה הרעננים להפליא של שרי ימינה, בפרט בעיצומו של משבר הקורונה. בנט וסמוטריץ' הצליחו לפתח בחודשים האחרונים שפה מיניסטריאלית חדשה בישראל; הם הדגימו הגשמה מוצלחת של אידיאל הפוליטיקה החדשה, שדמויות כמו יאיר לפיד או סתיו שפיר הבטיחו להביא לפוליטיקה הישראלית, אבל מעולם לא התבגרו באמת משלב הפייסבוק. לרבים נשאר טעם של עוד.
לנתניהו יש אחריות כראש הגוש, והוא צריך להפנים דבר עקרוני: בדיוק כפי שהובלת הבלוק העבירה למחנה הלאומי מסר על מנהיגות אידיאולוגית, כך פירוקו מספר לתומכי המחנה הלאומי סיפור על פוליטיקה קטנה. הלך הגוש; הלכו האמונים.
