כוריאוגרף ההרס העצמי

חיית טרף קדומה או גאון מניפולטיבי? • בלי פוזה וריקודים, מייק טייסון שוב בקדמת הבמה

ממפיס 2002. בקרב מול לנוקס לואיס באה לקיצה אחת הקריירות הגדולות בתולדות הספורט. שמונה סיבובים חבט לואיס במייק טייסון עד שנתן בו ימנית ברוטלית. ימנית שטייסון הצעיר היה מזהה מקילומטרים אבל אז בממפיס הוא לא ראה אותה באה כמו רכבת אקספרס לג'מייקה אבניו בברוקלין. שמונה סיבובים, איירון מייק, אימת הזירה, דידה, צלע, המום ואומלל בין החבלים, טועם מהכפפות של לואיס שצץ מכל פינה. היה מכאיב לצפות בלואיס משתעשע בטייסון כמו חתול בעכבר פצוע. בשיא של טייסון זה לא היה קורה. 

מתוך הסרט "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (2009)

ב־2005 טייסון פרש סופית אחרי הקרב המביש מול קווין מקברייד. "אין לי יותר אומץ לזה. אני לא רוצה לבייש את הספורט. זה ספורט נהדר. ספורט שיכול לקחת אדם מהתחלה צנועה ולהביא אותו לחכך כתפיים עם מלכותיות". אמר ופרש. וכעת הפתעה. הוא חוזר. 

בשבוע שעבר כתבתי פה על מייקל ג'ורדן. התפלספתי על המחיר שיש לשלם על שלמות. על הקריירה המדהימה והנקייה של כוכב העל שלראשונה סיפק לנו הצצה לנשמתו. מכיוון שבימי קורונה המציאות ממילא עולה על כל דמיון (ותסלחו לי שלא בא לי לכתוב פרשנות פוליטית או על מנדלבליט) מתברר שמדובר פה בתופעה או אולי בכלל הדבקה.

שנות השמונים והתשעים עושות קאמבק. בצירוף מקרים כמעט קוסמי, צץ פתאום ממעמקי הנשייה, עוד מייקל. מייק טייסון. הנגטיב של ג'ורדן. המתאגרף האגדי, אלוף העולם במשקל כבד, ונושך האוזניים המבעית, העלה השבוע סרטון לאינסטגרם שבתוך פחות מ־24 שעות הגיע ליותר מ־6.5 מיליון צפיות. "אני חוזר", הודיע טייסון. 

"אני מרגיש בלתי ניתן לעצירה עכשיו", הבהיר, "אלוהי המלחמה העירו אותי מחדש. הם הציתו את האגו שלי ורוצים שאצא למלחמה שוב". וואו. 

הילטון סנטר, לאס וגאס, אפריל 1986, הקרב על אליפות העולם באיגרוף במשקל כבד. בפינה אחת עומד טרבור ברביק, אלוף העולם עם שש קרקפות של אלופי עולם על החגורה, כולל אחת של מוחמד עלי. בפינה השנייה, עגל מברוקלין בן 20 בשם מייק טייסון. 

בסיבוב השני, אחרי שברביק צולל בעקבות שמאלית, הוא מצליח להתרומם לשנייה כדי לקבל בומבה מימין שמעבירה אותו למצב צבירה מאוזן. ברביק מנסה לעמוד, הוא נעזר בחבלי הזירה, אבל רגליו בוגדות בו. הרגליים רועדות כל כך שהוא לא מצליח לייצב את עצמו. ברביק מבועת. מערכת ההישרדות הקדומה בגזע המוח, זו האחראית על הילחם, קפא או ברח תקועה. ברביק משותק מאימה. השופט נאלץ להפסיק את הקרב. איירון מייק זוכה באליפות העולם. 

וכך, מאמצע שנות השמונים ועד ההסתבכויות שלו החל משנות התשעים והלאה, מייק טייסון היה המתאגרף הכי מפחיד שהעולם הכיר. בלי פוזה, בלי ריקודים. החיה בא לעבוד. 

מדהים. טייסון בן 53. סוס. בכושר מטורף. צפיתי בו מתאמן בסרטוני אינסטגרם. מפחיד לעמוד מולו. כמו טנק מסתער. המאמן שלו רפאל קורדיירו סיפר: "בהתחלה ראיתי את כל החיים חולפים לנגד עיניי. אשתי, הבנות, הכלב, ראיתי את הכל, כי חשבתי שאני הולך למות".

טייסון ללא ספק אחד מכוכבי האיגרוף הגדולים בהיסטוריה. וגם אחד הידועים לשמצה. 180 מעלות מג'ורדן. אם הקריירה של ג'ורדן היתה כמעט נטולת שערוריות, של טייסון היתה כולה רצף מתמשך של שערוריות אלימות ומדממות. ג'ורדן בא ממשפחה טובה מהמעמד הבינוני השחור. הוריו ליוו אותו כל הקריירה. הוא היה צריך להמציא לעצמו אויבים כדי להאכיל את הדרייב שלו לנצח.

טייסון בא מהגטו ממש. מהפרוג'קטים של בראונסוויל ברוקלין. האבא נטש והאמא נפטרה כשמלאו לו 16. ילדות עשוקה לפי הספר. אצל טייסון הדרייב לנצח נאבק כל הזמן ביצר הרס עצמי. בפעמים הבודדות שטייסון נוצח הוא הובס קודם כל על ידי עצמו. אם טייסון יין, אז ג'ורדן יאנג. 

טייסון הפך לכוריאוגרף של הרס עצמי. "אני מכור לשלמות", הסביר, "הבעיה של חיי, שאני גם מכור לכאוס. כאוס מושלם". טייסון נהיה לאויב הציבור מספר אחת. הסתבך בפרשיות אונס ואלימות וישב בכלא. התחתן והתגרש, שכל ילדה בתאונה טרגית, פשט את הרגל, אכל את האוזן של הוליפילד, הוכרז רשמית כסובל מהפרעה דו־קוטבית והשתתף בסרטים בתפקיד עצמו. טייסון היה לאיש שכולם אוהבים לשנוא. 

ואחרי שאמרנו זאת, מודה ומתוודה, מייק טייסון הוא הסטייה הספורטיבית שלי. אני מעריץ אותו כבר שלושה עשורים. לא משנה מה הוא מעולל לאחרים ולעצמו. אולי בדירוג המתאגרפים ההיסטורי הוא מספר 16 אבל מבחינתי אין לו מתחרה. טייסון היה המתאגרף האחרון שסחף קהל שאינו מכור לאיגרוף. בשיאו, הוא היה ההצגה הטובה בעיר. גדול יותר מסופרבול. וזה לא רק האיגרוף, אני מרותק לחידה שבו. למורכבות. האם הוא חיית טרף קדומה או גאון מניפולטיבי עם יכולת ביטוי מקורית ומרתקת. 

ממרום שנותיי אני מנסה להבין את סוד קסמם של "הילדים הרעים". כישרון על עם יצר הרס עצמי מפותח. או שאתה אוהב אותם או שאתה שונא. בדרך כלל קשה להישאר אדיש. ג'ורג'י בסט, פול גאסקוין, רוני קלדרון שלנו, מראדונה כמובן. תודו, מראדונה כאדם מעניין הרבה יותר מפלה או מסי. הילדים הרעים הם יותר מעניינים. כמו חדשות רעות. הן תמיד יותר מעניינות מחדשות טובות. והילדים הרעים כמו מראדונה וטייסון הם חדשות רעות. קודם כל לעצמם ואחר כך גם לסביבה. אולי קל לנו יותר להזדהות עם האחרים הפגומים. בתת־מודע, בקנאה, ביכולת הפנומנלית, אנחנו מאשרים לעצמנו שאנחנו בסדר. 

מטומטם הוא לא. "לפעמים אני נשמע גס, גולם מטומטם", אמר בזמנו לעיתונאים. "זה מרגיז אתכם ומגרה אתכם שאני מופיע כמו ניאנדרטל. אידיוט מברבר. אבל אני אוהב להיות כזה בנאדם. אני אוהב להראות לכם את האיש הזה, בגלל שאותו בעצם אתם באמת באים לראות". 

ספורט, ככל מערכת אנושית תחרותית, הוא אכזרי ונטול סנטימנטים. דרוויניסטי באופיו. סובלימציה למלחמת הקיום. משחק הכדורגל המאורגן הראשון שוחק בכפר קטן בצפון אנגליה בתחילת האלף השני, כשבתפקיד הכדור, ראשו של שודד ים דני.

הספורטאים המקצוענים וכוכבי הקולנוע והטלוויזיה הם גלגול מודרני של המיתולוגיה. אלים בני זמננו. 

הם ממלאים עבורנו פונקציות שאינן רק אסתטיות ספורטיביות. אנו עוקבים אחרי ההצלחות, הטרגדיות והסכסוכים שלהם כמו שהיוונים ניתחו את הפנתיאון. אם ג'ורדן אפולו אז טייסון אל השאול. 

"אני סתם בחור שחור שגדל במאורת רשע", אמר פעם לעיתונאים. "אני צל כהה היוצא מן הביוב. הלוואי שיכולתי להיות מייק נורמטיבי. אבל אתה לא יכול להכריח שקר ואמת ללכת יחדיו. המדינה הזו לא נבנתה על מוסר, היא נבנתה על אונס, עבדות, רצח והשפלה". הוא חוזר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו