הלם תרבות

חשיבותה של תרבות למרקם חיי אומה, נוגעת הרבה מעבר למשבר הכלכלי • כמו דוד אבידן שהלך לעולמו לפני 25 שנה, כך אמנים רבים הם שמעניקים לנו את התרופה הכי טובה לנפש 

אנשי מוסדות התרבות עמדו ביום שלישי השבוע (פעמיים כי רע) בכל הארץ ובידם השלטים "אסור להשאיר את המוזיאון/מסך/במה הזו ריקה". מחאת הבמות הריקות מתוכן הגיעה בעקבות ההבנה של אנשי מוסדות התרבות שכמו שנכנסנו לסגר הקורונה באבחה משתקת, אנו יוצאים ממנו מבולבלים כהלומי פרה־טראומה. 

צילום: דניאל נירברג

על פי נתוני משרד התרבות עצמו, סקטור זה תורם מדי שנה לתל"ג כ־63 מיליארד שקלים. סגר הקורונה הפך יותר מ־150 אלף עובדי ענף התרבות למחוסרי פרנסה או פגע משמעותית בהכנסתם. יתרה מזו, מתווה היציאה הנוכחי מתעלם באלגנטיות מכל ניסיון ברור לומר איך בדיוק תוכל התרבות לשוב לעבודת השגרה.

אנשי משרד התרבות הודיעו כי מאמצע יוני תוחזר התרבות למקומה באולמות הריקים. אך הבעיה האמיתית שעימה מתמודדים גופי התרבות בארץ כרוכה בחוסר הידיעה המוחלט לגבי פרטי והיתכנות המתווה העתידי, וחמור מכך - בתחושה שהם אינם שותפים למתווה המתגבש. אין במתווה זה בשורה לכל המוסדות, המפיקים, היוצרים והעובדים שמחכים לחזור לעבודה ועומדים כרגע מול אופק לא ברור. 

יאיר נגיד, ראש מינהל התרבות בבאר שבע, פרסם השבוע פוסט ובו הוא זועם על אי הוודאות המסתמנת: ״האומנם? מה המתווה? מי יסבסד? מי יפצה ובכמה? כיצד נביא מופע כזה או אחר בתפוסה של חצי כמות קהל? מי יממן את כל זה ויחשוב איתנו יחד כיצד נכון לעשות את זה? בכל מקרה, כנראה זה לא יקרה ב־14 ביוני, וחבל. קיימנו מחאה שקטה בהתאם להנחיות משרד הבריאות כי אנו מבקשים לא להשאיר את הבמה הזו ריקה ולהוות פה שעוטה מסיכה לכל בני האדם שנותנים לנו את התרופה והחיסון הכי טוב לנפש... התרבות!״

קלאודיה צובל, מנכ"לית הסינפונייטה הישראלית באר שבע, עמדה השבוע על הבמה הריקה של היכל התרבות בעירה והבהירה שתזמורת, כמו קבוצת כדורגל, זקוקה לזמן של אימון ועבודה יחד. וכמו כל מנהלי הגופים התרבותיים בארץ, אין לה מושג כמה זמן ייקח עד שיחזרו האירועים לאולמות הקונצרטים, ומה יעשו בינתיים הנגנים כמו עוד אלפי אמנים בארץ היושבים כרגע בבית ועושים הקלטות חביבות בזום אבל לא יודעים מה יעלה בעתידם המיידי. 

הבקשה של צובל היא תוכנית יציאה מסודרת מהמשבר, תקציב שלא יפקיר את הנגנים והעובדים ויאפשר לסינפונייטה לקיים חזרות ולשלם משכורות לנגנים גם אם הם עדיין לא יכולים להופיע: ״אנחנו צריכים תקציב שבעזרתו לא נקרוס בשעה שנוכל לפתוח את האולמות והתפוסה תהיה 40 אחוז בגלל ההנחיות. המחאה היא מתוך תקווה שהממשלה תבין שתרבות בארץ היא חלק מרכזי והכרחי במורל הלאומי, והאמנים - אי אפשר בלעדיהם".

חוסר הידיעה והבלבול בכל הנוגע לחזרה לשגרה אינם ייחודיים למגזר התרבות אלא לכלל הציבור. ועל פניו כשעוסקים בדיני נפשות, קל לשים את ענייני הרוח בסוף התור. אולם צריך לזכור, שעד כמה שזה מפתה לדבר על תרבות במושגים כלכליים, המשמעות האמיתית של תרבות אינה נמדדת בגרפים של רווח והפסד. החשיבות שלה למרקם החיים של אומה, נמדדת בעצם ההגדרה שלה כאומה.

שכן מה הופך את הפסיפס האנושי המרתק שמתכנס בגבולות הארץ הזו לעם? כמו שהגדיר היטב אהוד מנור - ״רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי אל נשמתי״ - ברית המילה שלנו כאומה היא השפה והתרבות שאנו עושים ממנה. תרבות שמגדירה ושואלת את עצמה בכל בוקר מחדש מי אנחנו, מה אנחנו ואיך עושים מזה משהו יפה. 

בעקבות המתווה המסתמן יזם השבוע עיתון "הארץ" ועידת חירום תרבותית תחת השם ״אין חיים ללא תרבות״. כשלעצמו, מדובר בצעד מבורך. ציפיתי שמי שרוממות התרבות והשוויון מתרוננת מגרונם, ייצרו קואליציה רחבה כדי להראות שתרבות היא באמת עניין של כולם. אולם כמו להכעיס, כל הדוברים וכל המוסדות שיוצגו בכנס משמרים בקפדנות את טווח הבידוד של שני מטרים בלבד מרחוב שוקן. 

צילום: דויד פרץ

אני תמיד מופתע מחדש מרמת האגוצנטרום של הפיילה, ומהאטימות הבלתי חדירה של שחקני תרבות מרכזיים אשר בטוחים שתרבות זה רק מה שנוצר בין ארלוזורוב ולה גוארדיה. איזו מחאה היתה קמה אם אנשי "הארץ" לא היו מזמינים נשים לכנס העוסק בנשים בישראל? או מזרחים? אבל מה לאנשי פריפריה ותרבות? אין רכבות, אל תבואו. 

בדרכם הנמהרת, מצבי חירום טובים בחשיפת הפרצוף האמיתי אשר מסתתר מתחת למסיכות השגרה. כולי תקווה שעיתון עם מסורת עבר מפוארת ימצא מחדש את דרכו, בטרם יהפוך למקומון מתקטנן, הרואה את פני הארץ רק כפני הרחוב שבו הוא שוכן, וגם זה מבעד לפיח אגזוזים.

השבוע צוין רבע מאה לפטירתו של המשורר דוד אבידן. בתחילת דרכו היה אבידן משורר גדול ופורץ דרך. אדם שחרש את שדות החיטה של השירה העברית על גבי רקטת חלל. אבידן כתב בעברית חדה ומיוחדה, והכריח את כל מי שקרא אותו לחווט את מוחו מחדש לעידן החלל, כדי להבין ״מזשיר״ בכלל. יצירתו יצרה מבנים לשוניים ותובנות שפה, שהקדימו את זמנם בישראל של שנות הצנע והרבה לפני סצנת השירה הפורחת כיום. 

צילום: מתוך הטלוויזיה החינוכית

כנער הייתי מסוקרן מאבידן עוד לפני שהכרתי שורת שיר אחת שלו. הדיבור הפרובוקטיבי שלו על שירה, סמים ומין הפך אותו לכוכב רוק ואייטם עיתונאי מבוקש יותר מכל שורות שיר שכתב. פניו הרומיות, עטורות קסדת השיער, התנוססו בעיתונים דרך קבע, אך מי שחדר את המבט המתנשא והפגיע, היה יכול לראות איש עתיד קצת שבוז על שנתקע בעבר. 

ערב אחד נסענו מהישיבה שבה למדתי להפגנה בירושלים. לאחר ההפגנה הלכנו אל ההמצאה הירושלמית המדהימה של שנות השמונים - המדרחוב. כשסיימנו לאכול גלידה בקרוול, התחלנו במסענו לעבר האוטובוס. כשהגענו אל צומת הרחובות קינג ג׳ורג׳ ויפו, עמד אבידן על מדרכה זערורית במדיו השחורים ואישה אפלה לצידו. ניתן רק לנחש מה עבר בראשו כשהביט בטור הנערים הצוהלים עם כיפות גדולות שחסמו את דרכו. אבידן המתין שנפנה את הדרך בקוצר רוח הולך וגובר. הייתי ממש בקצה הטור, והיה לי די זמן להביט בפניו של נמר המילים מבליחות באור האוטובוסים החולפים בדרך יפו. לכשהגיע תורי לחלוף על פניו, קראתי לעברו - "היי, אתה דוד אבידן!"

אבידן בחן אותי לרגע קצר וארוך, ובמבט ששילב גאווה, תימהון ובוז, השיב: "ואתה לא!!!"

משפטים שאנשים אומרים

תחנת דלק תפוז, באר שבע 

א: סבתא, איפה זה סוף העולם?
ב: מתוקה שלי, אין לעולם סוף, הוא עגול. תיסעי, תיסעי, תיסעי, תגיעי בחזרה לאיפה שיצאת.
א: אבל אנחנו נוסעות מהבוקר ועוד לא הגענו.
ב: כי ישראל ארוכה, לא עגולה.
א: אז ישראל לא בעולם?
ב: לפעמים, אני לא ממש בטוחה...