האשם העיקרי בדחיקת כוחה של הציונות הדתית ממוקדי ההשפעה הפוליטיים הוא המגזר עצמו, שפעם אחר פעם יורק לבאר של מנהיגיו הפוליטיים והולך להתחנחן בשדות זרים. נתניהו רוצה להחזיר את הציונות הדתית לימי המפד"ל של פעם. זאת שברחה מעימותים והעדיפה להתרכז במשרד החינוך ובמשרד הדתות, ולא לשנות שם דבר מהותי אחד.
בדילמה שלו כל התשובות שגויות. בנט // צילום: יריב כץ
זאת שרוב חבריה הצביעו בעד הפינוי התקדימי מחבל ימית, שהתגייסה בשקט לצבא והסכינה עם אפס נראות תקשורתית. הציונות הדתית האהובה של אז היא משאת נפשו של רה"מ - אך כנראה גם של עצמה. רוב לליכוד נרשם בבחירות האחרונות ביישובי יו"ש ובמעוזי הציונות הדתית. את ההכשר להתנהלות הביזיונית של נתניהו נתן הקהל הטבעי של "ימינה".
לפני כשנתיים הנחיתי אירוע ממלכתי באחת הערים הגדולות. בין המשתתפים - רב מוכר בציונות הדתית. אחת האורחות - סופרת חילונית ושמאלנית, מוכרת וידועה אף היא. בחדר האמנים הופתעתי מהרוח השלילית של הרב כלפיי, בצד חנופתו הכרונית אליה. זה לא שנעלבתי (ברור שכן) כמו שתהיתי למה. למחרת הרהבתי עוז ושאלתי את עוזרו. "בקרובי אקדש", הוא ענה לי, והסביר: הרב יודע שאת לא נמנית עם החבורה הספציפית של תלמידיו. הסופרת לעומת זאת - ממנה הרב לא ציפה לדבר. וגם, אין מה לעשות, הוא מרגיש פופולרי כשהוא איתה.
הציונות הדתית בחרה להתעלל במנהיג שהוציא אותה ממשבצת תוכנית המורשת של מוצאי שבת. בזה שגאל אותה ממנהיגותם הבלתי רלוונטית של הזבולונים למיניהם. בזה שהוכיח שיש תורה עם עבודה, עם כלכלה, עם מגורים בתוך הקו הירוק, עם לחיצת ידיים לנשים שהולכות בלי שרוול.
בחדשות 12 מהללים את סמוטריץ', ב־13 משבחים את תפקודו של בנט ובתוכניות הבוקר כבר מתגעגעים אל איילת שקד. אך הציבור באופן עקבי אינו מתרשם. השדרוג שעברה הציונות הדתית מאז הוכנעה, המפד"ל הישנה לא הספיקה כי האוטו־אנטי־מגזריזם מעביר אותו על דעתו, והוא בוחר להתייפייף עם יאיר לפיד שמתעב אותו, לנשק את הרגליים של ליצמן אשר בז לתלמידי חכמים עם כיפה סרוגה, ולדמיין שהוא יפה כמו נתניהו בסבנה.
עכשיו אולי החבר'ה כועסים - עד הקלפי הבאה הם ישכחו. ציפי חוטובלי נשלפת לפני כל מערכת בחירות כדי לסמן וי ליכודניקי במכינה בעלי, והבן הדחוי של החברה הישראלית משקר לעצמו שאם מאחורי הפרגוד יטיל את הפתק של הרוב - הוא יהיה חלק ממנו.
בדילמה של בנט כל התשובות שגויות. בראשית ימי הבית היהודי, כאשר שמע לרבנים - נכשל פוליטית; כאשר הקים גוף ימני מודרני ללא תלות ברבנים - שנאתם היוקדת של הציבור, שהרסו לו את סניפי המפד"ל המיתולוגית, הותירה אותו בחוץ; ניסה להתאחד עם פתיתי הציונות הדתית שנותרו - לא עשה את זה מספיק אלגנטי; לולא הציע עצמו לתפקיד שר הבריאות - היו אומרים שלא ניסה מספיק. אם מציע - הוא חלש.
לו תקף לפני הבחירות את הליכוד ואת נתניהו והזכיר לקהלו את יוניותה של המפלגה ואת בגידותיה הכרוניות - היו כועסים ומצביעים לליכוד. לא השמיץ את הליכוד? חשים צורך להיות כמו כולם ולהצביע לסוליסט הכריזמטי. אילו בנט היה עומד בהבטחתו ולא ממליץ על נתניהו אוטומטית, הוא היה צודק פוליטית ומשיג הרבה עבור הערכים שמייצג, אבל היה מאבד את הבייס התיאורטי.
אומרים שלעם היהודי יש זיכרון מצוין בטווח הארוך וזיכרון חלש לטווח קצר. כך גם הציונות הדתית. משפחות שגורשו מקטיף מצביעות למפלגתה של תא"ל מירי רגב שעודדה את הפינוי מקרוב, משפחות שכולות מלב ההתיישבות בחרו במי שזרק את בנט ממשרד הביטחון ומינה תחתיו את גנץ. הפעם יכול המגזר לומר לבנט: זה לא אתה נפתלי, זה אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו