וידויה של קומיסרית

אני, ע. לינור, הייתי שומרת סף של הקולנוע הישראלי, ולכן אני קובעת: המדינה צריכה לשמור מרחק של מאתיים קילומטר ממוסדות התרבות, פשוט לא לגעת

ברכות לשר התרבות החדש, חילי טרופר. משימתך הראשונה כשר התרבות היא לסגור את המשרד ולהעביר את תקציבו למטרה טובה, נגיד תרופות לארנבונים חולי סוכרת. לחלופין, אפשר למשוך את התקציב במזומן - בסביבות מיליארד שקלים לשנה - ולהעלות אותו באש בכיכר העיר. תרומת מדורת השטרות לציבור תהיה גדולה מכל התקציבים שהוזרמו מטעם משרד התרבות לדורותיו לכל מוסד מסובסד ולכל אמן באשר הוא.

איור: שמעון אנגל

לא אשתמש במונחים אפוקליפטיים אלא אומר בזהירות מצטנעת: מעורבות המדינה בתרבות מזיקה בחזית האיכות ובשורת הרווח. וזאת אני מצהירה לא כאזרחית שמשלמת מדי פעם את חובות תיאטרון הבימה או מממנת סרטים שאף אחד לא חולם לראות. וכמו כן אני לא מדברת כסופרת שלא זכתה באף פרס ספרותי, אלא כקומיסרית לשעבר, שומרת סף, מסננת איכות, מפקחת על טוהר ייצור הנקניקייה, זו שיודעת שלא משנה כמה סטרילי תהליך הייצור - והוא לא - בסופו של דבר מקבלים נקניקיות, לא סטייק סינטה.

כיצד אני יודעת? ובכן אני, ע. לינור, הייתי לקטורית בקרן הקולנוע הישראלי. תחת ידי עברו במהלך השנים תסריטים רבים של כותבים בדרגות שונות של כישרון, ברצותי - תוקצבו, ואם לא - אז לא. הייתי חלק מוועד השאלטר של הקולנוע הישראלי, ולרגע אחד לא שאלתי את עצמי מי צריך אותי בכלל, ולמה הפקת סרט צריכה לעבור ועדה. 

הקרן נוסדה בשנת 1979 תחת השם המפוצץ "הקרן לעידוד סרטי איכות". לפני שהוקמה, הדרך להפקת סרט עברה דרך כיסיו של המפיק והמשקיעים שהצליח לגייס. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה המדינה נרתמה לתמיכה בקולנוע. בשנת 1960 נתן משרד המסחר והתעשייה תמיכה רטרואקטיבית, על פי מספר הכרטיסים שנמכרו. דרך זו הבטיחה שמשקיעים לא ישימו כסף על סרט שרק שלושה אינטלקטואלים דרוסים יסכימו לראות, תגמלה הצלחות והבטיחה שיוצרים פופולריים ימשיכו ליצור סרטים פופולריים, והשאר - יקבלו רמז ענוג מכיוון הקופות שאולי כדאי לחפש מקצוע אחר.

בשיטה הישנה זכו הצופים הישראלים בסרטים מצליחים ואהובים כמו "סלאח שבתי", "אסקימו לימון", "שני קוני למל" - למעשה, מבין 100 הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים, פחות מ־40 נוצרו אחרי הקמת קרנות הקולנוע ובתמיכתן. את הטבלה מובילים ללא עוררין סרטים שנעשו לקהל מקומי, על פי טעמו והעדפותיו. אבל היה להצלחה צד אפל: אלה לא היו סרטים איכותיים, כי הם לא סוננו על ידי ועדה. היה צורך לכוון את האזרח אל הסרטים הנכונים, ואת תקציב המדינה לכיסים הנכונים.

הקמת קרן הקולנוע הפקיעה את מימון הסרטים מידי השוק החופשי וגם מידי טעם הקהל. התוצאה: קולנוע איכותי לעילא, שברובו לא מצליח להטריח לאולם יותר מכמה קרובי משפחה מדרגה ראשונה של התאורן. חלק מהסרטים זוכים למימון גם מקרנות אירופיות, שמבטיחות שסרטים נוגים על הסכסוך הישראלי־פלשתיני יזכו מדי פעם בפרס בפסטיבל קולנוע אירופי, למגינת ליבה של מירי רגב ואזרחים ישראלים מן השורה, אבל להנאתם של היוצרים שהצליחו להשיג כסף ציבורי ויוקרה סינמטקית.

כלקטורית, פסלתי יחד עם חבריי, איש־איש מטעמו שלו, את "אהבה קולומביאנית" של רשף לוי. למרבה המזל, הסרט נעשה ללא עזרתנו והצליח יפה. חלק מהתסריטים שאהבנו הצליחו, וחלק אמנם סיפקו תעסוקה ליוצריהם, אבל לא הצליחו להביא צופים לאולמות. וכל זה על חשבון משלם המסים, שזכה בשומרי סף אמנותיים כמונו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. 

אחרי שהרסה את הקולנוע, התפנתה המדינה להתעמר גם בספרות, תחום שהתנהל באופן עצמוני בהצלחה כבירה, שכן אזרחי ישראל הם רוכשי ספרים נלהבים. כדי לחבל בהנאתם חוקק ב־2014 חוק הספרים, שהכתיב לחנויות ספרים אילו ספרים למכור, באיזה מחיר וכיצד להציג אותם. שרת התרבות מירי רגב עשתה את הבלתי ייאמן וביטלה את החוק, ורק על זה מגיע לה פרס איכות השלטון.

גם כשהמדינה נמנעת מפיקוח ישיר על שוק הספרים, היא לא יכולה להתאפק מלחלק פרסים. לכאורה, המדינה מביעה הערכה ליצירה ספרותית באופן האסתטי והמשכנע מכל: צ'ק שמנמן. למעשה, מדי שנה מחולקים כאן מאות אלפי שקלים מכספי ציבור לפי קריטריונים של עוד ועדה. ישבתי בוועדת פרס כזו. נציגי משרד התרבות הסבירו בתחילת הדיון שצריך להתחשב גם ב"מצב הסוציאלי" של מקבלי הפרס. ולכן, כשהמלצתי על סופר ותיק ואהוב מייד נדחתה המלצתי בטיעון האמנותי: "הוא עשיר. הוא לא צריך את הכסף". 

המעורבות של המדינה במוזיקה הניבה את המפעל המפואר של הלהקות הצבאיות, שהביאו לנו את ירדנה ארזי וגזלו מאיתנו את דקלון. תחנות הרדיו והטלוויזיה סיפקו לנו על חשבוננו איכות מסוג מסוים מאוד, לא אומרת איזה, כי לא נעים לי להשמיץ את העדה האשכנזית המפוארת שבה אני מכהנת כגפילטע פיש בכיר. השבח לאל על מות התקליט ועל הקמת תחנות הרדיו האזוריות, אחרת שומרי הסף מטעם המדינה היו דואגים להעלים מאיתנו גם את עדן בן זקן, עומר אדם ושרית חדד - אף אחד מהם לא שירת בלהקה צבאית.

אני זוכרת את השנים שבהן היו לנו אמנים שהושמעו ברדיו, וכאלה שנחשבו נחותים מדי למדיום הקדוש. אני זוכרת את רבקה מיכאלי, יקירת הממסד, מראיינת את מרגול בערוץ הטלוויזיה היחיד והמבוצר שלנו, כולה תדהמה לנוכח העובדה שמרגול מופיעה בחתונות, ועוד גאה בזה. 

המדינה היא זקנה חביבה עם תסביך יוקרה שמורכבת ממולקולות של פקידים עם תועפות של יומרה, וכל אלה צריכים לשמור מרחק של מאתיים קילומטר מכל מה שדומה אפילו לתרבות. פשוט לא לגעת. המימרה העממית גורסת "גמל הוא סוס שנבנה על ידי ועדה". אמנות במימון המדינה היא הגמל הזה. ולא סתם גמל, אלא גמל צולע שזועק בקולי קולות: "אני סוס מרוצים אציל! תנו לי כסף!"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו