נפילתו של לוחם גולני, רס"ל עמית בן יגאל ז"ל, גרמה לרבים להרגיש את מה שהוא עצמו כתב לפני שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל: "הטקס לקח לי את הלב, הוציא אותו בכוח, נתן לו מכה חזקה, והחזיר אותו פנימה". עמית נפל כדי להגן על המדינה, וכולנו חייבים לו חוב גדול, אך אין בכך כדי לראות במשימה שנשלח אליה - מעצר חשודים בזריקת אבנים - מהלך נכון. נפילתו מחייבת מחשבה מחודשת על סוג המבצעים הזה.
מעצרים במחנה שועפט // צילום ארכיון: אי.אף.פי
אף שהאחריות הביטחונית הכוללת על השטחים נותרה בידי ישראל - על פי הסכם אוסלו וההסכמים שבעקבותיו - הרי לאחר שהועברו האזורים צפופי האוכלוסייה בגדה לידי הפלשתינים, נמנעה ישראל מלשלוח את צה"ל לפעולות צבאיות בהם. הצבא חזר לשם רק לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה (בעקבות עלייתו של אריאל שרון, כראש האופוזיציה, להר הבית, בלוויית כאלף איש). עד היום יש ויכוח האם תגובת צה"ל בראשית ימי האינתיפאדה לא היתה מופרזת, והאם לא הציתה אש גדולה יותר, אך איש לא העלה על דעתו שלא להגיב כלל, ובמהלך העימותים הקשים חזר צה"ל לשטחים שמהם התפנה.
בראשית 2005, עם בחירת מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלשתינית, נפסקה האינתיפאדה, אבל כל הממשלות הישראליות מאז הותירו נוכחות צה"לית בגדה, וגם כאשר עזבו חיילינו, בהדרגה, את היישובים הפלשתיניים, והתיאום הביטחוני עם כוחות הביטחון של הרשות התהדק והצליח, נותר על כנו הנוהג לשגר את חיילינו בלילות ליישובים שבשליטת הרשות כדי לעצור מבוקשים.
לעיתים רחוקות מדובר במקרים של "פצצה מתקתקת". בדרך כלל מדובר בזורקי אבנים שהדרך הנכונה לטפל בהם היא לעשות זאת באמצעות הכוחות הפלשתיניים, ולא רק להסתפק בהודעה לכוחות הללו שיפנו לנו את הדרך, ולא יפריעו לנו לפעול.
אני זוכר שיחות שהיו לי עם רה"מ הפלשתיני לשעבר, סלאם פיאד, שאמר כי הביקורים הליליים הם הפגיעה הגדולה ביותר בהנהגה הפלשתינית, משום שהם מציגים את המתנגדים לאלימות והמבקשים להביא להבנות רגיעה ולהסכם שלום, כאישים רופסים המשתפים פעולה עם הכיבוש. התחושה ברחוב הפלשתיני היא שישראל נסוגה מעזה משום שלא יכלה לעמוד באלימות שהפעיל חמאס נגדה, ומאז אינה מעיזה לחפש מבוקשים ברצועה, ואילו בגדה, שבה יש שלטון המתנגד לאלימות, צה"ל נוהג כבתוך שלו, תוך זלזול בהנהגה הפלשתינית.
בימים אלה מציגות כמה רשתות טלוויזיה סדרות על רצועת הביטחון בלבנון. רבים מן המרואיינים מודים כי הקונספציה שלפיה הנוכחות הצה"לית בלבנון היא המגינה על יישובי הצפון, ושבגללה נהרגו רבים כל כך מחיילינו, היתה שגויה; אך גם למי שסברו בתוך הצבא כי דווקא היציאה מלבנון תמנע את החיכוכים בין צה"ל לחיזבאללה, ולכן את הירי על יישובי הצפון - לא היה הכוח להביע את דעתם.
שטחי B, שבהם האחריות האזרחית היא פלשתינית, והאחריות הביטחונית היא ישראלית, היו צריכים כבר מזמן לעבור למעמד של שטחי A, שבהם גם האחריות הביטחונית בידי הפלשתינים. הטיפול במבוקשים צריך להיות באחריותם. צה"ל צריך לחדול מהסיטואציות הקשות שבהן קבוצת חיילים מגיעה לפנות בוקר לעיירה, מוצאת עצמה מוקפת בצעירים מקומיים ונאלצת לממש את משימתה תוך כדי מאמץ להימנע מפגיעות בחיילים ובתוקפיהם. המטרה צודקת, כמובן. אבנים יכולות גם להרוג, אבל האמצעי לטפל בכך צריך להשתנות. שר הביטחון החדש, בני גנץ, יהיה חייב לבחון את הנושא מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו