זהו, כמעט מזל טוב. אנחנו רגע לפני השבעת ממשלה. כמעט מזל טוב - גם כי הכל יכול להשתנות, אבל בעיקר כי הממשלה הזו כמעט עשתה היסטוריה בישראל. בסוף, אחרי הבטחות ותקוות, היא תהיה כמו קודמותיה. אמנם גדולה יותר, אבל נטולת כל ייצוג ערבי. בכך, שני מנהיגי הממשלה מוכיחים הלכה למעשה לחמישית מאזרחי המדינה הערבים שזו אינה הממשלה שלהם, אחרי שחוק הלאום גרם להם להרגיש שזו גם לא במאה אחוז המדינה שלהם.
בשני העשורים האחרונים חשופים האזרחים הערבים לתעמולה אנטי־ערבית, גזענית ואף ושקרית, שניהלו חברי כנסת ופוליטיקאים, בעיקר מהימין. אלה טוענים גם כי חברי הכנסת הערבים "לא עושים דבר למען הציבור שלהם", אלא מסורים למטרות הלאומיות הפלשתיניות. זה רחוק מלהיות מדויק; הם עושים מה שביכולתם, בוודאי בהתחשב בעובדה שהם באופן קבוע באופוזיציה, שממנה קשה יותר לכל חבר כנסת לקדם מדיניות.
אך לצד הקמפיינים השליליים נגד הרשימה המשותפת, פוזרו פה ושם רמזים והבטחות למינוי שר ערבי בממשלה. הנושא אף עלה במשא ומתן ולפחות שלוש מפלגות הבטיחו להציג "אלטרנטיבה מנהיגותית" מתוך הציבור הערבי. לחלל האוויר אף נזרקו שמות של אישים בולטים, עתירי ניסיון וכישורים, שיכולים לא רק להבטיח "כבוד למגזר", אלא לתרום רבות בכל תחום שעליו יופקדו.
עתה, עם הקמת הממשלה, חוזרת ההתעלמות המוחלטת מ־1.7 מיליון אזרחים ערבים. המפלגות הציוניות שהבטיחו להציג חלופה, מתכחשות לכל הבטחותיהן, ומפנות עורף למצביעים שלהן מקרב הציבור הערבי, ובעצם לכל מי שהתבטא בזכות שותפות פוליטית פרגמטית. ובעיקר, הן דוחפות את הציבור הערבי לזרועות הרשימה המשותפת, ועוזרות לה להנהיג את הציבור הערבי כחלופה בת־קיימא יחידה.
זו בדיוק אותה טעות פטאלית שרשומה על שמו של יוזם העלאת אחוז החסימה, מהלך שגרם לכל המפלגות הערביות להתאחד לגוש אחד שעוד ימשיך לשבת בכנסת שנים על גבי שנים, ובעצם נוכחותו יוכיח את חוסר האמינות של כל הפוליטיקאים שטענו וטוענים כי חברי הרשימה המשותפת אינם מייצגים את האינטרסים האמיתיים של הציבור שלהם. חברי קואליציה יקרים, ביאסתם, כמו שאומרים. היתה לכם הזדמנות לתקן, ודחיתם יד מושטת.
בימים אלה אני צופה בסרט תיעודי על יהודי מרוקו, חלקם בתפקידי שרים ויועצים למלך מוחמד השישי, שהגנו בנחישות על הממלכה כאזרחים שווי זכויות. אני נזכר בקופטים במצרים או בצ'רקסים בירדן, שעם כל המתחים והבעיות, הממשל מעניק להם יחס. צודקים, זו השוואה לא מלאה ואולי לא מדויקת. ובכל זאת, אני לא מוותר על החלום הערבי־ישראלי.
