התמכרתי השבוע לריאליטי החדש של הרשות השופטת. שבע שעות ביום ראשון ושבע שעות ביום שני (כולל הפסקת צהריים לבקשת ההרכב המורחב) עברו עלי מול המסך. כשיצאתי מהבית שמעתי מהרדיו ברכב, וכשנאלצתי לעבוד חיברתי אוזנייה לסלולר והמשכתי לעקוב. בג"ץ דן בהסכם הדו־ראשי של גנץ וביבי וגילה לי ארץ לא נודעת. זה לא שלא ביקרתי פעם־פעמיים־שלושים בבתי משפט. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה קיבלתי כרטיס אל קודש הקודשים, מרכז ההוויה, המקום שבו נחתכים גורלות, והפעם הראשונה שבה הפנמתי עד כמה מלוא כל הארץ בג"ץ.
הממשלה והעומד בראש צריכים לקחת דוגמה. דיון בבג"ץ, השבוע // צילום: יוסי זמיר
כמה סמלי שעם תום הדיון המסכם, עת יצאתי מאתר הרשות השופטת, קפצה לי הזמנה לצפייה בסרט זיכרון: טלי חטואל וארבע בנותיה נרצחו בדיוק 16 שנים לפני היום שבו ביימו שופטי בג"ץ חרדה לדמוקרטיה. בחודש מאי 2004 נערך משאל מתפקדי הליכוד על סוגיה שהחברה הישראלית מעדיפה להדחיק: גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. אישה בסוף היריון נסעה עם בנותיה מביתן במושב קטיף כדי לעודד ליכודניקים באשקלון לסרב למחטף של אריאל שרון.
בדרך חזרה הביתה, חוליית מחבלים שהסתתרה בבניינים לצידי הכביש ירתה בהן בקלצ'ניקוב, וביצעה וידוא הריגה בכולן. כמה חודשים לפני כן המליץ הדרג הצבאי לפצות את דיירי הבניינים שעל הציר, ולהרוס את המבנים מטעמי פיקוח נפש, אבל חששו מדעת הקהל העולמית שבעבר גינתה הרס מבנים, וסמכו על בג"ץ שיפסול. בג"ץ אכן פסל, וכולם התנחמו בכך שהרצח של משפחת חטואל הוגדר על ידי אמנסטי כפשע נגד האנושות. מעטים הכירו את הפשע המשפטי שאפשר את הפשע הזה. בג"ץ לא התערב גם כשהיה ברור שמנהיג הליכוד סוחב את העם למהלך לא דמוקרטי, וגם כשנודע כי האלמן והאב השכול דוד חטואל - כשאר מתנחלי הגוש, יפונה בטרם נמצא לו פתרון הולם.
המחבלים מכיסופים חוסלו על ידי כוח גבעתי שהגיע למקום, והם כבר לא ישוחררו בשום עסקה. גם לא זאת המתרקמת בימים האחרונים על ידי רה"מ נתניהו.
הביביסטים שכועסים על בג"ץ ונלחמים בו בכל הכוח מסיתים את האש מנושא אחר, חמור לא פחות: הרפיה ביטחונית בשטח והכנסת ח"כים מהימין למתח. כשיש עתיד עותרים לבג"ץ כי חוששים מהחלת ריבונות, הם משחקים לידיים של הליכוד ועוזרים לשווק את מהלכי נתניהו כימניים, הגם שלאחר קריאת הסעיף הרלוונטי בהסכם, ברור שריבונות לא תהיה. כשבג"ץ מתנהל כגוף פוליטי הוא תורם לקדושתו המעונה של המנהיג, שנהנה מרוח גבית לעשות מה שבא לו, וגם לא לעשות מה שהתחייב.
בזמן שלטון הליכוד ב־2004 בג"ץ ניהל את המדינה והתעלם מהדרג הצבאי. גם בעת שלטון הליכוד תחת נתניהו בג"ץ המשיך, ואלמלא היה הדבר נוגע אישית לרה"מ, ספק רב אם היה חפץ לכונן כאן מערכת משפט מאוזנת יותר. השידורים החיים מאולפן הרשות השופטת הכרחיים לשקיפות כלפי האזרחים ואני מקווה שיימשכו. עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא: ההמון צריך לצפות בישיבות ממשלה, ורה"מ צריך לפתוח צוהר לקבינט, אחרת לעולם לא נבין את הפער בין ההצהרות הלוחמניות לבין המציאות הוותרנית.
לא רק האזרחים אינם יודעים אילו החלטות ביטחוניות נרקמות בצמרת, גם השרים לא. סמוטריץ' ביקש עדכון מנתניהו על עסקת השבויים המתהווה בעזה ולא זכה למענה, בנט מגלה בדיעבד את אסטרטגיית היציאה ממשבר הקורונה, ומצב השרים הללו טוב לעומת מידור נבחרי הליכוד. הדלפות מהקבינט הן שגרה, אבל נדמה לי שמגיע לנו לדעת מה אמר בוגי בצוק איתן בסמיכות יחסית, ולא שנתיים אחר כך.
נכון, האויב מאזין, יש גבול לסודות שמגלים לנו לפני שאנחנו שומעים עליהם ממילא בשידורי חדשות מרחבי העולם, לכן דרושה שקיפות ציבורית בהחלטות הממשלה. הרשות השופטת המושמצת נותנת לאור השמש להיכנס מהחרכים, הממשלה והעומד בראשה צריכים לקחת דוגמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו