דמוקרטיה על המנגל

רפורמה במערכת החוק היא לא יעד חשוב - היא היעד הכי חשוב, בבחינת "להיות או לחדול"

אני כותב את הדברים בצאת יום העצמאות, ולכן נתחיל בהכרת הטוב. חגגנו 72 שנה בשמחה גדולה בזמן מגיפה עולמית. ישראל התכוננה היטב, וכולנו תקווה זהירה שהרע מכל מאחורינו. בערב יום העצמאות, בשעה החמקמקה שבה עצב הופך לשמחה, למדתי עם בני בכורי את הנביא יואל. 

"שִׁמְעוּ־זֹאת, הַזְּקֵנִים, וְהַאֲזִינוּ, כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ; הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם, וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם. עָלֶיהָ, לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ; וּבְנֵיכֶם, לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם, לְדוֹר אַחֵר". 

מתוך הסרט "עיר ללא רחמים" (1961)

בקריאה דרמטית זו פותח הנביא יואל את ספרו הקצר. יואל הוא נביא פריפריאלי, בקושי מוכר. הוא לא זכה בפרקים רבים, והוא קבור עמוק בתנ"ך. אצל יואל אין פרטים מזהים, רקע היסטורי ושלטון או עם שחטא. יש ארבה. ויש טלטלות, קטסטרופה, יום דין בלב ירושלים. לכאורה הסיפור של יואל הוא על מכת ארבה גדולה, רגע אחד בעבר, ועל יום ה', יום דין עתידי.

אבל אצל חז"ל יש כלל. אמנם הנבואה נאמרה לדור שבו היא נצרכת, אבל הגמרא קובעת כי "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה". ויואל הוא הנביא של מצב החירום. הוא נביא המוכנות לקטסטרופה. הוא מבלבל בין ארבה, צבא ומשפט ה' במכוון, כי יואל לא מדבר על חזון - הוא מדבר הווה מתמשך.

בכל דור יש קטסטרופות. יואל נותן לנו את הכללים לקטסטרופה. התגייסות טוטאלית. "קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדים, יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה". מוכנות לכאוס ההולך ומתפשט: "בא יום ה' כי קרוב, יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל". 

הוא מתפלמס עם נבואות אחרית הימים של ישעיהו וקורא: "כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים". הוא לא אופטימיסט, התפילה שלו על האסון נגמרת באנדרסטייטמנט - "מי יודע אולי ישוב ונחם?" 

נבואות אחרית הימים של יואל לא משנות את טבע האדם, רק מבטיחות קצת שקט מהמאבק הבלתי פוסק: "הנני שולח לכם את הדגן והתירוש... ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים". 

יואל מרגיש לכם רלוונטי? זה התפקיד שלו. בכל דור ודור יש קטסטרופה. מתמודדים איתה, צפים בכאוס. התפיסה מוכרת לכם? עשר שנים לתוך שלטונו של נתניהו כמעט אין ספק שכך הוא קורא את ההיסטוריה. רצף של אסונות שמחלקם ניתן להתחמק, ודרכם אפשר לנווט לחוף מבטחים, למנוחה ולנחלה, ביטחון וכלכלה. כשמשווים את זה לחזונות אחרית הימים שניסו להשית עלינו, זה הרבה יותר ממספיק. 

ביום ראשון יישבו 11 שופטי העליון על המדוכה ויכריעו בשאלה ש־2.5 מיליון אזרחים כבר נתנו לה תשובה. האם נתניהו יכול להיות ראש ממשלה בישראל? 

האימפריאליזם של קאסטת המשפטנים עולה שלב ומונטסקיה, הידוע בזכות עקרון הפרדת הרשויות שתבע, יתהפך בקברו. בשבוע שעבר בוטל חוק הפיקדון, ובכך עוקרה כל דרך של המדינה לעודד מסתנני עבודה לצאת מכאן - הכרעה אחת בשרשרת החלטות שביטלו החלטות ממשלה ודרסו חוקים. בג"ץ, סמכות בלי אחריות, קובע בפועל את חוקי ההגירה של ישראל תוך דריסת הרשות המחוקקת והמבצעת. 

חוק יסוד: הממשלה ברור כשמש. ראש הממשלה יכול לכהן עם כתב אישום עד פסק דין סופי ובעבירה שיש עימה קלון. הרציונל ברור - למנוע מפקידים להפיל ממשלה בקלות בלתי נסבלת ולמנוע מהפקידות להלך אימים על נבחרי הציבור. מה טוענים העותרים? נכון, יש חוק אבל מה לגבי מועמד לראשות ממשלה? כאן קופץ קל וחומר בן בנו של קל וחומר: הרבה יותר קל לתפור תיק למועמד לראשות ממשלה מאשר לראש ממשלה, וכך תוכל הפקידות לסמן איומים ולנטרל אותם עוד בשלב העוברי שלהם.

השמאל מבין זאת ולכן ניסה לחוקק חוק פרסונלי ולמנוע ממנהיג הימין לעמוד בראשות הממשלה בשל חוק היסוד, וכעת עותרים לבג"ץ כדי שזה יבנה מעקף לדמוקרטיה.

בדרך כלל השמאל מנהל פסטיבל קץ דמוקרטיה עונתי והימין אפולוגטי. שיטת הוויכוח השמאלנית, עוד מימי מרקס, נוקטת שנאה, השתקה, הדרה, גידופים קשים תוך האשמת הצד השני בטקטיקה הנלוזה והבריונית שלהם עצמם. 

כשאנו אומרים שבג"ץ טועה ומטעה, ישיבו לך ש"תקפת את בג"ץ באופן שמסכן את הדמוקרטיה". כשאנו מצרים על הייצוג הלא משקף לרוב הימני בישראל בבית משפט שדן בשאלות ערכיות ולמעשה משמש בית משפט לחוקה, ישיבו לנו שאנחנו "בורים צווחנים שאינם מבינים את מהות הדמוקרטיה כשמירה על זכויות המיעוט". 

בצד ימין - גם אם אתה טיפוס שקט, שלו, טלה ממש, יציגו אותך כטיפוס עצבני, גחמני, חסר אחריות ואפילו קצת משוגע. אגב, זה מסביר מדוע היריבים המכובדים שלנו מתנפלים בלהט כזה: הם פשוט מתגוננים מפני ההתקפות המסוכנות שלנו על הדמוקרטיה. 

יותר משלושה עשורים שבית המשפט העליון משמש בפועל בייביסיטר של ממשלת ישראל ובה בעת גם בית דין לחוקה דה־פקטו. זאת בניגוד לבית המשפט העליון האמריקני שבסמכותו לפסול חוקים המנוגדים לחוקה אולם שופטיו מתמנים בידי הרשות המבצעת ועוברים שימוע בבית הנבחרים, ולכן משקפים ברמה כזו או אחרת את יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארה"ב.

בישראל המדד המוסרי־ערכי של בית המשפט היה ונותר מדד אהרן ברק וכוחו העצום בוועדה למינוי שופטים, כוח שעובר בירושה רוחנית מיסטית. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו מסרס את עקרון הפרדת הרשויות משום שהרשות השופטת הפכה לרשות־על, מושלמת וחסרת טעויות מעל הרשות המחוקקת והמבצעת. 

בג"ץ לא סופר את הבוחרים שבחרו את הריבון. זאת פקידות משפטית שהפכה עצמה לבריגדה אפלטונית, השופטים הפילוסופים שיודעים מה טוב לעם שלא יודע מה טוב בשבילו. אז למה בחירות? למה לבזבז כסף על אשליית ההצבעה בקלפי? 

וביום ראשון הדברים יגיעו לשיא. אם בג"ץ יפסול את נתניהו, אנו צפויים להתנגשות פוליטית אדירה ולבחירות רביעיות. יש להבהיר: רפורמה במערכת החוק אינה יעד חשוב - היא היעד הכי חשוב וקריטי לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית, ומאבק של להיות או לחדול עבור המדינה היהודית. חוק השבות על המנגל. ולכן מחד, הלב רוצה שבג"ץ יתערב פעם אחת יותר מדי ונלך לבחירות. מצד שני, למרות הוויתורים העצומים, עם ישראל זקוק לאחדות ואפילו מראית עין של אחדות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו