המשרד לשוויון חברתי ו/או לאזרחים ותיקים, הגנת העורף, המודיעין, האנרגיה. די מיותרים, לא? יכולים להיכנס כיחידות במשרד הפנים, הביטחון והכלכלה. משרד התפוצות, תיק ירושלים, תיק המורשת - שימו להם דסק קטן במשרד הדתות. ועוד לא דיברנו על המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד ההסברה, המדע, עניינים אסטרטגיים. כמו בבגרות בספרות: תמרחי, דפים עמוסי מלל עושים רושם טוב על הבוחנים.
לשאוף לתוצאות, לא לאייטם בחדשות. יהודה ושומרון // צילום: משה שי
אבל יש תחום שלם שבעקביות מקפידים, מימין ומשמאל, לא לתת עליו את הדעת: הערבים. שלום, בפועל, הוא יעד שמשלב ביטחון, איכות סביבה, אסטרטגיה, חוץ, כלכלה, דתות. יחסים תקינים עם אוכלוסייה עצומה שחיה כאן זה צו השעה, אבל הפסקנו להתעניין איך עושים זאת נכון.
בבחירות 2015 נקלעתי עם ילדיי להפגנה של V15 בכיכר רבין. שלטי ענק קידמו את פנינו: "ביבי יתקע אותנו עם הפלשתינים". הילדים שלי נולדו באיכילוב בתל אביב, גדלו בקריית ארבע בירושלים ובאפרת, והיו בטוחים שחוליית איתמר בן גביר תלתה את הכרזות הללו. "למה הם מדברים ככה?" נדהמו המתנחלים הצעירים, ונפגעו עד עמקי נשמתם מכך שיש אנשים שחושבים שלחיות עם פלשתינים זה "להיתקע". הבן השני שלי, שמיניסט שמדבר ערבית שוטפת בניב ח'לילי וקרוי ע"ש דודו שנרצח על ידי מחבלים, הסביר לאחיו הקטנים שמי שמנסח מודעה כזאת לא מכיר ערבים. אכן, מי שלא חי בשטח לא יודע על מה הוא מדבר.
פעם חברים שמאלנים לא הגיעו לבקר אותנו בגלל הכיבוש, היום הם סתם מפחדים מפיגועים. פעם השמאל נלחם בשביל שלום עם הפלשתינים, כעת הם רק רוצים להתגרש.
ח' הוא חבר שלנו, ערבי מיישוב סמוך. לפני חמש שנים נכנס ללא אישור לעבוד באחד היישובים בגלל אי־הבנה ביורוקרטית, ומאז "סומן" על ידי המשטרה. אין לו עבר פלילי אחר, גם לא לאיש ממשפחתו. אבל שום עורך דין לא הצליח להסיר את המניעה, וחייו של ח' הפכו קשים יותר ויותר. באחד מאירועי החיבור שמתרחשים תכופות באזורנו, נקלענו לאותה סוכה: ח', ראשי הצבא והמשטרה והרבה מתנחלים וערבים. העלינו את סיפורו של ח', וכולם הבטיחו לעזור. ערעור שהוגש ועזרה מראשי המשטרה שמודעים לבעיות בשטח השיבו, למחרת יום העצמאות, את אישור העבודה.
כשמחליטים שיש נושא חשוב - למשל יחסים בין ישראלים לפלשתינים - ומתמקדים בו, מגיעים לאחלה תוצאות. לא לאייטמים בחדשות, בטח שלא הופכים להשראה קולנועית או טלוויזיונית, אלא לתוצאות שמשפרות את החיים במדינת ישראל.
•••
"לא חשבתי שזה יהיה כל כך רגיש", אמר יוסף סידר, מיוצרי "הנערים", בראיון לאילנה דיין. "החברה הישראלית עוד לא בשלה", הסבירה דיין, להסתכל בביקורת על מה שקורה אצלה ולא רק על מה שמעוללים לה.
יכול להיות. אבל אם קנה המידה לכך הוא הדחקת המציאות והיחס שבין פלשתינים שרצחו לבין יהודים שנרצחו, אז אולי זה פשוט כי אנחנו טובים במתמטיקה. סידר הבין בדיעבד את הרגישות, אבל האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שהעניקה את כל הפרסים האפשריים לסדרה המגה־חד־צדדית הזאת, הדגימה רגישות מוגבלת.
רוב יוצרי "הנערים" לא מכירים את המורכבות שבשטח, ומתוודעים דרך התקשורת לסטריאוטיפ ולא לנפשות הפועלות. אם יש תחום שהמדינה צריכה להשקיע בו הוא כינון יחסי ישראלים־ערבים שמבוססים על אמת, על אמון, על הכרת המציאות. המשרד ליחסי ערבים־יהודים שווה יותר מכל תתי־התחומים המאוסים ומשיק לכל הנושאים האחרים. תנו לנו את המפתחות ונאייש אותו בהתנדבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו