דצמבר 2005. איש גבוה לבוש חליפה צועד בצעדי ענק אל עבר תחנת הרכבת בבאר שבע שאמורה להיפתח באותו יום, ואחריו שובל של אנשים שלא מסוגלים לעמוד בקצב. הוא מנופף בידיו, מתלהב, מצביע לכיוונים שונים, מי שמאחוריו שותים את דבריו בצמא תוך שהם מנסים לצמצם רווחים. לאיש הזה קוראים פרופ' אבישי ברוורמן, הוא נשיא אוניברסיטת בן־גוריון והוא הצליח לעשות את הבלתי ייאמן - להביא את הרכבת לעצור בפתח האוניברסיטה.
15 שנה הוא נלחם כדי שזה יקרה.
יש אנשים שהמדבר מייאש אותם. שמש קופחת, צורבת, אלף גוון של צהוב וחום בלי טיפת ירוק להקל על העיניים. את ברוורמן המדבר ריתק והסעיר והפרה, הוא תמיד ראה בדיונות ארמונות ובחול זהב. מתפקיד בכיר בבנק העולמי בוושינגטון הוא נחת היישר לתפקיד נשיא האוניברסיטה, שעל פניו לא היה לה סיכוי להתמודד מול אוניברסיטאות כמו תל אביב או העברית. לפני 30 שנה היא היתה הרבה יותר רחוקה מהמרכז מאשר היום.
אבל את ברוורמן זוטות מעין אלה מעולם לא עניינו. אנשים שיש להם חזון, מסתכלים על בעיות כאתגרים, עוד רף בדרך להשגת מטרה.
וברוורמן הוא איש כזה שבכל פעם מעלה את הרף. בואו נתאמץ עוד קצת, כולם יחד, זה אפשרי. השילוב הזה בין התלהבות, אנרגיות, כושר מנהיגות ואינטליגציה סחף אחריו תורמים מכל העולם. הבדיחה באוניברסיטה היתה, שאחרי שאתה יוצא לסיור עם ברוורמן אתה נכנס איתו למשרד, נוטף זיעה ובלי אוויר, ומתחנן לתת לו צ'ק.
חמש שנים עבדתי איתו. הייתי צעירה מאוד, עם תואר שני בתיאטרון, לחלוטין לא החומר שראשי אוניברסיטאות רואים כמי שראוי להתייעץ איתו. רק שאצל ברוורמן גיל, מגדר או מוצא מעולם לא היו קריטריון. הוא שפט בני אדם אך ורק במונחים של איך הם יכולים לסייע לאוניברסיטה.
חזוניסטים אינם אנשים פשוטים, הם דורשים ממך את מה שהם דורשים מעצמם. אבל רובנו, אין בנו היכולת להיות מק'גייוור של מציאות, הדמות ההיא מסדרת הטלוויזיה המפורסמת שהיתה מסתכלת על פחית שתייה ריקה, מקל של מטאטא ושטיחון אמבטיה ורואה מסוק. אותנו המציאות מכופפת, מעייפת, מכניעה; מולם היא מוכנה, לפחות בחלק מהמקרים, להרכין ראש.
רק הפוליטיקה הצליחה להכניע אותו. האיש הזה, שהוא נכס לכל מדינה ושלטון, לא שרד את המערכת הפוליטית. יש אלף ואחת סיבות מדוע. אף אחד מהן לא משנה, כי בסופו של דבר - מי שהפסיד הם אנחנו.
פרופ' ברוורמן קיבל אתמול את פרס ישראל על מפעל חיים. אין ראוי ממנו.
