כדי להבין את מקורותיו של הצורך הראוי להכרה בשנות הלחימה בדרום לבנון כבמלחמה, יש לחזור לשנות ה־90. אמהות ללוחמים ולחללים פעלו מדם ליבן לייחס לקורבנן, שאותו תפסו כחסר פשר, משמעות. הן תבעו להפוך את ההרוגים בדרום לבנון ל"חללים האחרונים" שבמותם ציוו חיים; הן פעלו בשם בניהן להוציא את צה"ל מלבנון ולייצר עבורם כך מורשת. מבלי שציפו לכך, הן זכו לאהדה תקשורתית חסרת תקדים, שהחדירה את תביעותיהן לסדר היום הביטחוני והפוליטי, בפרט לאחר שהעבירו בהצלחה את המסר שכל חייל שמוצב בלבנון, לא תורם במאומה לשלום תושבי קריית שמונה, ועשוי להפוך לעוד חלל שבמותו לא יצווה חיים.
מדינת ישראל כשלה בניהול השיח סביב רצועת הביטחון לא פחות מאשר בניהול הלוחמה שם. היא אפשרה לשיח זה ("לבנון = בוץ", "לבנון = אסון") לעצב את הנעשה בשטח: תקשורתית, אך גם צבאית, ישראל יותר הגיבה לשיח מאשר יזמה. כך הוגשמה התסמונת המכונה "נבואה המגשימה את עצמה" תוך שתורת הלחימה החלה להמחיש את טענות האמהות. שהרי כדי להימנע מחללים, צוו הלוחמים להישאר במוצבים, להימנע מיוזמה - מה שאכן לא העניק לשהותם את הסיכוי לסכל טרור, ולא אפשר להציג את הנופלים עקב טיווח פגזים - כחלק מחללי קרבות ליצירת ביטחון לתושבי הצפון.
בשנת 2000 הוענקו ההשלמה והמשמעות למשפחות החללים: הפעילות האזרחית הובילה ליציאת צה"ל מלבנון, ומנעה "אובדן סתמי" מבתים נוספים. אלא שזו גם שללה בהגדרה את המשמעות מן הלוחמים החיים ששבו הביתה: "מלחמת המוצבים השנייה" (הראשונה היתה בהתשה) הוכתרה כמלחמה ללא פשר. ולכן הסתיימה. 20 שנים מאוחר יותר, הלוחמים מלינים שלא "סתם" נשלחו למשימתם; הלנה שלכאורה עליהם להפנות לאמהותיהם.
עתה ייעתרו, ובצדק, לבקשתם, ושנות לחימתם שם יוכתרו כמלחמה, וימוסגרו בצדק כעידן של אומץ לב, הידרשות הכרחית לביצוע יומי לפעילות מתישה של "ניכוש עשבים" מהסוג שמתרחש גם בעיראק ובאפגניסטן, תימן או סוריה. תקופה שבה עם "המגפיים על הקרקע" מחוץ לשטחי ישראל, באופן סיזיפי, שוחק ומייגע, נדרשה עשייה שבלעדיה - כפי שאנו יודעים היטב כיום - נחפרות מנהרות, ונבנים האנגרים שמשאיות ממלאות בטילים ארוכי טווח. אלה מונעים מישראל עתה את היכולת החופשית לנהל מלחמה ולהבטיח את ביטחונה. בצדק עתה יוענקו אותות, ייקבע שם ותיכתב היסטוריה צבאית ייצוגית. "מלחמת לבנון" תתחיל במבצע של"ג, שאף הוא כבר נראה היום אחרת מבעבר: באקדמיות הצבאיות מעבר לים, ישראל מוצגת בזכותו כחלוצת המדינות שידעו לצאת מגבולן, להביס ולהכריע ארגון טרור ולגרשו מבסיסו.
להגדרת התקופה כמלחמה ראויים בראש ובראשונה חלליה ובני משפחותיהם. הכרה זו תמזער את החיץ בין השמאל לימין שבתוך "משפחת לבנון", כמו גם משפחות צד"ל וחללי הטרור - שרבים מהם, יש להודות ולהכיר בכך - הם תוצר ישיר של הנסיגה מרצועת הביטחון. "לבנון" היא הלחימה שתרמה יותר מכל לפוליטיזציה של השכול הישראלי, וכריכת כל שותפיה לחלק ממלחמה אחת, שהיא למעשה "מלחמת לבנון" - תתניע הליך החלמה חברתי משמעותי.
פרופ' אודי לבל הוא מרצה וחוקר בביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו