אף פעם לא כתבתי עליו. המילים לא יכלו אף פעם להכיל את האובדן. כשהטלפון צלצל בביתי לפני חמישים שנים בדיוק, ונאמר לי שיוסי הקטן נהרג בתעלה, זה לא התחבר לי לכלום. בשניות הראשונות עברו במוחי מחשבות שניסו לעקוף את הידיעה. אולי לא זיהו נכון. אולי זה מישהו אחר. לא יכול להיות שזה קרה.
היה לי דוד אחד ובן דוד אחד, ויוסי נולד לבן דודי כשהיה בן 20. נקראנו על שמו של אותו סב. קראו לו יוסי הקטן כדי להבדיל בינו וביני, ואני הייתי יוסי הגדול עד ליום שבו נהרג, כי אחרי זה כבר לא היה צורך להבחין בינינו.
רק שלוש שנים הפרידו בינינו, אבל אני חשתי סוג של חונך שלו, כי לכל השלבים הגעתי קצת לפניו, ויכולתי לספר לו על הגן העירוני ועל בית הספר ועל הצבא לפני שהגיע למקומות הללו. הוא היה ילד חכם ומשעשע, והיתה לו אסתמה. כולם דאגו לילד שהיה זקוק, לעיתים, למשאף. אבל הוא אף פעם לא עשה מזה עניין, והתעקש ללכת לקרבי.
הם היו הקרובים הכי קרובים שלנו, וגם אחרי שעזבו את שיכון "מגורים" בתל אביב, ועברו למושבה הרחוקה רעננה, הרבינו להיפגש. ביתו של עודד, בן דודי, עם רעייתו וארבעת ילדיו, היה צעיר ותמיד מצחיק. עודד היה חברה'מן עם שפם פלמ"חניקי, וג'יפ, ואהב לנגן באקורדיון בכל הזדמנות. לרחוב המעלות עבר גם דוד ברוך, אביו של עודד, אשר יוסי היה משוש חייו. ברוך היה בנקאי, ונראה כמו לורד בריטי. ציני, מאופק, בעל חוש הומור דק מאוד. כשיצא לגמלאות רכש עבורו ועבור רעייתו דירה בבית הסמוך לזה של בנו. כך היו שני הבתים גם יחד לביתי השני.
באותו בוקר מר ונמהר, הדרך מתל אביב לרעננה נמשכה לאין קץ. עודד היה שקט, נראה זקן ב־30 שנה. התחבקנו, והוא ביקש שלא אשתהה אצלו, ושאמהר לדירת הוריו. חששתי לפגוש את ברוך. ידעתי שמבחינתו, יוסי לא היה רק נכד אהוב, אלא האיש החשוב לו ביותר בעולם.
הדלת היתה פתוחה. את ברוך לא היה אפשר להכיר. האיש שתמיד ידע מה לעשות, ישב בכיסא הקבוע שלו, חסר אונים, ומירר בבכי, וכל החזות המאופקת והצינית האופיינית לו, נעלמה אל תוך זעקות השבר שלו. התיישבתי לידו וליד דודתי, שהיתה קפואת מבט והמומה. לא יכולתי להוציא מפי שום מילה. ודאי לא מילת נחמה. ואז, ברגע ההוא, הבנתי שלנחם אפשר רק אנשים זרים.
כל שנה, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מקבלים השרים וחברי הכנסת את רשימת בתי הקברות הצבאיים. הם רשאים לבחור מתוכם בית קברות מסוים כדי לשאת בו את דבריהם, כל עוד לא בחר בו מישהו אחר. אבל גם לאחר שדודי נפטר ובן דודי נפטר, אף פעם, במהלך עשרות השנים, לא בחרתי בבית הקברות הצבאי ברעננה.
ידעתי שלנחם אפשר רק זרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו