למרות האידיאל של דמוקרטיה דיונית, אפילו דמוקרטים רדיקליים יודו שדיון מהותי במשטר הראוי בעצם איננו נחלת הציבור הרחב. גם מי שמתנגדים, בצדק, לעיליות שתלטניות של מומחים, משפטנים, כלכלנים, חברי סגל אקדמי או מפקדי צבא ומשטרה - גם הם יסכימו שהציבור הרחב אינו יכול להשתתף באופן מעמיק בדיון בסוגיות מורכבות כמו ריבונות האזרחים לעומת זכויות המיעוטים, הפרדה בין רשויות לעומת איזון הדדי ביניהן, או שיטת הבחירות והייצוג הפוליטי. זאת מגבלה מבנית של המשטר הדמוקרטי - העניינים הכי חשובים של הציבור הם מושא לדיון אליטיסטי בעיקרו.
כאשר הדיון נעשה במעגלים רחבים יותר, הוא נוטה להסחות דעת רגשניות ולהטעיות מושגיות. העובדה המצערת הזאת משחקת בעיקר לידי מי שרוצים לצמצם את ריבונות העם, כלומר להפחית את יכולת הציבור לפקח על העיליות השולטות מטעמו. כך, למשל, נטען באחת העתירות שהוגשו בשבוע שעבר נגד ההסכם הקואליציוני, כי "קשה לאמוד את מספר הבוחרים אשר הלכו שולל אחרי תעמולת הכזב לפיה נוהל נגד הנאשם (נתניהו, א"ב) ציד מכשפות כדי להפילו מהשלטון". כנגד טענות אליטיסטיות כאלה, גם הצד השני יכול לטעון, בצדק, שהזעקות נגד הסכנה לשלטון החוק והרס מערכת המשפט, כביכול, אינן אלא כסוּת תעמולתית לבעלי שררה שאינם מעוניינים להיפרד מכוחם. אבל נראה שציד מושחתים ופחד מהתערערות החוק והסדר הם המניפולציות האפקטיביות יותר. הזירה המסוימת הזאת נוחה יותר לאליטיסטים: קל להפחיד מהרס הדמוקרטיה, קשה להזהיר משתלטנות המשפטנים.
מצב העניינים הלא־קל הזה הוא סיבה לשמוח על צד מסוים בביטחונות החוזיים שהוסכמו בין שני הצדדים להסכם הקואליציוני שנחתם לאחרונה. הצדדים הסכימו כי במקרה שבג"ץ ישלול מנתניהו יכולת להרכיב ממשלה - למרות התמיכה העממית הרחבה בו בבחירות האחרונות ועכשיו, בזמן ההתמודדות עם המגיפה - תתפזר הכנסת ויתקיימו בחירות רביעיות. הכנסת תתפזר גם אם כעבור שנה וחצי תישלל בפסיקת בג"ץ חברוּתו בממשלה. בהסכם פתחו גנץ ונתניהו צוהר בפני הציבור להבין בצורה מוחשית את הנזקים המתמשכים מגישתו השתלטנית של בג"ץ. הרבה יותר אנשים יבינו זאת, אם בג"ץ יפסול את ההסכם ויגרור אותנו לבחירות.
היה אפשר להבחין לאחרונה בנזקיו של המִשפוּט בפרשת הבחירה הכפויה של יו"ר הכנסת. בג"ץ אנס את אדלשטיין להתפטר וכמעט שיבש את יכולתם של גנץ ונתניהו להתפשר ולהקים ממשלת חירום. זה כמעט קרה, מפני שדיון משפטי שלא בתחומו מוּעד לשרבב אל תוך הפוליטיקה ההסכמית הישראלית יסוד של הכרעה, של "ניצחון" של צד מהצדדים המתדיינים. בזה הוא משבש את הפוליטיקה הישראלית המבוססת על פשרה, ומסרס את גמישותה עד סף שיתוק. מותר להניח שהשופטים העליונים לא התמצאו בנסיבות הפוליטיות שאדלשטיין הגיב להן.
אבל קשה להסביר לציבור את מה שאפילו השופטים העליונים לא הבינו כנראה: שבמשטר פרלמנטרי, הקמת ממשלה היא חובתה הראשונית של הכנסת. הרוב שאמור להתחיל להפעיל את הכנסת, ובתוך כך לבחור יושב־ראש, חייב להיות רוב שהתכנס סביב הקמה של ממשלה מסוימת. ליברמן, לפיד ושלח ניסו במהלך ערמומי אך טיפשי ליצור רוב מודבק, שאינו יכול להסכים על הקמת ממשלה, ובאמצעותו להפעיל כנסת לעומתית לממשלה. התכך הפוליטי חסר־השחר הזה קיבל תימוכין מבג"ץ, שלא הבין מה הוא עושה וכמעט גרר אותנו לבחירות רביעיות.
קשה לבוא בטענות לאזרחים מן השורה שלא הבינו זאת. אם ליברמן, לפיד ושלח היו "מצליחים", מעטים מתומכי כחול לבן היו מאשימים את בג"ץ בתוצאות. כמעט כולם היו מאשימים את נתניהו, שהרי בוחרי כחול לבן סברו שנתניהו חייב להתפטר מייד כשמסדר המשפטנים מחליט להאשים אותו. אבל הם ראו שציבור גדול מאוד חושב אחרת, ונוכח המגיפה והמשבר הכלכלי־חברתי שיבוא, נראה שעכשיו רובם רוצים בממשלת חירום, לא בבחירות אסוניות. אם בג"ץ יתעלם מזה, לא יהיה צורך ביום לימודים ארוך כדי לראות שעלינו לרסן אותו. במקרה הזה, פתקי הבוחרים יפעלו להגנת ריבונות האזרחים. ואם בג"ץ יירתע - יאשרר בזה את העליונות של פתקי הבוחרים בבחירות האחרונות. בשלב זה דיינו.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו