מחמיץ סדרתי

בתום הבחירות לכנסת ה־22, שהתקיימו בספטמבר 2019, התברר שהתוצאות דומות מאוד לאלו של הבחירות לכנסת ה־21. כחול לבן זכתה במנדטים רבים מאלה של הליכוד, אבל לשום גוש לא היו 61 מנדטים כדי להרכיב ממשלה, וכיוון שישראל ביתנו סירבה להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, שהתחזקה מאוד, הדרך היחידה למנוע מערכת בחירות שלישית היתה להקים ממשלת אחדות לאומית. לא כדי "לאחד את העם", לא כדי להציל את המדינה, ואפילו לא כדי להילחם יחדיו בקורונה שטרם נולדה. פשוט להימנע מן המהלך ההזוי של סבב בחירות נוסף, מיותר ויקר.

מאוכזבי כחול לבן במפגן מחאה // צילום: אודי ציטיאט

הנשיא ראובן ריבלין החליט להיכנס לזירה כדי למנוע את ביזיון הסבב השלישי בתוך שנה, הציע לשתי המפלגות הגדולות כי נתניהו ימשיך בתפקידו שנתיים נוספות, ואחריהן יוחלף על ידי גנץ עד סוף הקדנציה, אך אם יוגש כתב אישום נגדו, יכריז על נבצרות, וגנץ ימלא את מקומו עד שיסתיים משפטו (בהנחה שיזוכה, כמובן). נתניהו קיבל את "מתווה הנשיא". גנץ מצא עצמו שולל את המתווה, אם משום שבאמת לא חפץ בו, ואם בשל התנגדות ה"קוקפיט". 

מצד הליכוד הועלתה אפשרות לכהונה מקוצרת של נתניהו חצי שנה נוספת, שאחריה יכהן גנץ כראש ממשלה (אגב, חצי שנה זו הסתיימה כבר במארס השנה...). גם לכך סירב גנץ. כשניסיתי להבין מדוע, הוסבר לי כי בכחול לבן היו משוכנעים שנתניהו ימצא תירוץ ושיטה להימנע מהעברת השרביט לגנץ תמים הדרך.

אין ספק שמי שהוביל לבחירות בסבב השלישי היה נתניהו, שלא היה מוכן להיפרד מתפקידו. אבל גנץ היה יכול למנוע אותן - אילו השכיל לקבל את מתווה הנשיא, שהבטיח לו ממשלת רוטציה. במקום להבין כי אין ערובה לכך שתוצאות הבחירות לכנסת ה־23 יחזרו על עצמן, וכי יש לנצל הזדמנות שכזו ולהגיע להסדר שיעניק לו את ראשות הממשלה - גם אם נתניהו יוכל לשמור על התואר בחלק מן הקדנציה - נאחז גנץ במכנה המשותף היחיד של המערך שהקים חודשים אחדים קודם לכן - הימנעות מישיבה בממשלה תחת נתניהו (שהושווה על ידיהם לארדואן, לא פחות). בכך אִפשר לנתניהו להוביל אותנו למהלך המדהים של סבב בחירות שלישי, ללא תקדים וללא צל תקדים.

בדיעבד, היתה זו החמצה גדולה עוד יותר משהיה נדמה בעת התרחשות הדברים: תוכנית טראמפ, המאפשרת, לכאורה, סיפוח חד־צדדי של שטחים רחבים בגדה המערבית, תוך סיכון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, עדיין לא פורסמה אז. כל הסכם בין כחול לבן לליכוד היה מבטיח וטו הדדי על כל יוזמה מדינית־ביטחונית, ולא היה שום סיכוי למהלך מסוכן שכזה להתממש.

בעקבות הבחירות לכנסת ה־23, בחודש שעבר, שגם בהן לא היתה הכרעה בין־גושית (אך ישראל ביתנו הביעה אחריהן נכונות להקמת ממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת), היה צפוי שהרוב בכנסת יעביר שורה של חוקים אשר יבטיחו, בין השאר - לקראת הבחירות הבאות - כי ראש ממשלה שיש נגדו כתבי אישום לא יוכל להמשיך בתפקידו. חוק אחר התייחס לכך שמי שיש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כחבר כנסת.

במצב זה, היה מתברר לנתניהו כי סיבוב בחירות נוסף אינו ריאלי מבחינתו, ולא היה יכול להכתיב תנאים דרקוניים לגנץ. במקום להוביל מהלך שכזה, מצא עצמו בתפקיד יו"ר הכנסת, ומנע את החקיקה.

כמחמיץ הזדמנויות סדרתי, גנץ נתן השבוע את ידו לכל מה שאינו מאמין בו: הצרת צעדיו של בית המשפט העליון, נתינת יד לסיפוח אסוני בגדה המערבית, מניעת נציג האופוזיציה מכהונה בוועדה לבחירת שופטים והכשרת נתניהו כראש ממשלה מלא־מלא, ואחר כך - כממלא מקום רה"מ, למרות כתבי האישום. שלא לדבר על המספר המחליא של חברי הממשלה ועל דירת השרד לממלא המקום. לא יכופר על חטאים שכאלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו