שחרור טרוריסטים הורג ישראלים. כאשר אנחנו משחררים מחבלים כדי להביא הביתה חיילים או אזרחים המוחזקים בידי האויב, או מביאים אותם לקבר ישראל, אנו חורצים את דינם של ישראלים אחרים להירצח על ידי הטרוריסטים ששוחררו או בידי מי שקיבל משחרורם עידוד לעסוק בטרור. למעשה, אנו עושים עסקה בתוכנו: אנו קונים את הסיפוק שבשחרור אדם שאת שמו ותמונתו אנחנו מכירים, במחיר דמם של ישראלים שהם עדיין אלמוניים בעת העסקה. אנו רשאים לעשות את העסקה הזו בתנאי שאנו מודעים למחירה הנורא ואיננו מרשים לעצמנו להדחיק בנוחיות את העובדה כי דמם של הנרצחים האלה הוא על ידנו, שהרי אנחנו שחררנו את רוצחיהם ועודדנו אותם לרצוח.
החברה הפלשתינית מכורה לטרור. רוצח היהודים, כולל אזרחים תמימים בתחומי "הקו הירוק", הוא דמות המופת הבולטת ביותר, לעיתים קרובות היחידה, בתרבותה הפוליטית. אין כמעט מי שמעז להתמודד עם המעמד העליון של אתוס ה"שאהיד". מהמופתי וערפאת, דרך האליטה הפלשתינית ועד אחמד טיבי - זהו "כוכב הצפון" הערכי של הלאומיות הפלשתינית. משירי הילדים בגן, דרך שמות בתי הספר והקייטנות ועד לפוסטרים ולגרפיטי על הקירות - זו ההשראה. אפילו אבו מאזן, שהתנגד בזמן אמיתי למלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה", מכיר בחורבן שהביאה על החברה הפלשתינית ונלחם בפועל נגד אימוצה בהיקף מלא כאסטרטגיה לאומית, איננו יכול אלא להעלות את הטרוריסטים לגווניהם על ראש שמחתו, ולקלס את מעשיהם כמופת לבני הנוער שלו. הוא מתעקש לא רק לממן במיליונים רבים אותם ואת משפחותיהם (עם בונוס מיוחד לרוצחים הכבדים ולערבים אזרחי ישראל), אלא גם מוכן לסכן את מימון הצרכים החיוניים של הרשות הפלשתינית, בהעמידו את התשלומים לטרוריסטים ולמשפחותיהם בראש סולם העדיפויות שלו.
הדרך היחידה להיאבק בטרור הפלשתיני היא הרתעה אמינה ומכאיבה מאוד. תקווה מדינית מתממשת (כמו באוסלו), כלכלה מבטיחה (כמו ערב "האינתיפאדה השנייה"), נסיגה מאסיבית (כמו בעזה) ודעת קהל אוהדת (כמו בישראל בשנות ה־90, באירופה בדור האחרון ובבית הלבן בימי אובאמה) רק מגבירות אותו. מה ששבר את הטרור לפני כעשור וחצי ודיכא אותו מאז בגדה המערבית, היה שימוש מאסיבי בכוח ותחזוקתו המתמדת בתוך ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית. אבו מאזן מקיים את הרגיעה היחסית וכוחות הביטחון שלו משתפים פעולה עם ישראל רק משום שישראל הוכיחה שעלות הטרור בלתי נסבלת. בעזה נדרש כנראה דיכוי מאסיבי ונחרץ של הטרור, מעבר למה שנעשה עד כה, כדי להבטיח רגיעה יחסית ממושכת יותר. לשון אחר - המאבק הוא על התודעה הפלשתינית.
שחרור טרוריסטים מעודד את הטרור יותר מכל: את פעילי הטרור עצמם, את החברה הפלשתינית המחבקת שבשמה הם פועלים, את מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה ואת אלה המציגים כבוגד את אבו מאזן, הנמנע מהפעלתם המאסיבית. גם איראן וארדואן שמחים. שחרור טרוריסטים מעודד גם את חברי הכנסת של הרשימה המשותפת המהללים אותם, תומכים במממניהם ועורכים להם קבלת פנים של גיבורים. השחרור מעודד את האלפים מאום אל־פחם, שבאו עם דגלים פלשתיניים לחלוק כבוד לאומי אחרון לרוצחים בני עירם של אנשי משמר הגבול הדרוזים שפעלו כדי למנוע טרור בהר הבית. הוא גם מעודד חטיפת חיילים, אזרחים וגופות.
כאשר מדובר בחיילים שאנחנו שלחנו לקרב - ראוי לשקול גם שחרור מחבלים במחיר נסבל: בשום פנים ואופן לא בתנאים השערורייתיים של עסקת שליט. כשמדובר בגופות ובאזרחים שנקלעו לרצועה - אין לשקול כלל שחרור מחבלים. כשמדובר על מידע בדבר מצבם - עצם השיקול יוצר ציפיות מסוכנות.
להימנעות מעסקה יש מחיר כואב למשפחות ולמעגל הסולידריות הישראלי. כולנו כואבים ואסור להקל ראש בדאגה, בגעגועים וביגון האישי. אך ראוי שמי שמתקשה לשאת את הכאב הזה ישקול את המחיר החלופי: עידוד הטרור והוודאות של רצח ישראלים שיבוא בעקבותיו. הכחשת משוואה הדמים הזו ודחיקתה מן הדיון הציבורי הן בגדר הפקרות לאומית.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו