בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, כשבאירופה נטבחו בני העם היהודי במיליונים, נרצחו גם באתיופיה קייסים (כהני דת של הקהילה האתיופית) ומנהיגי ציבור על רקע השתייכותם לעם היהודי. הרצח והטרור גרמו ליהודים להיות מפוחדים, נבוכים ומושפלים. היסטוריה עצובה וכואבת, שהתרחשה לפני יותר מ-70 שנה ביבשת השחורה, נשכחה ואינה נלמדת.
לאחר התעלמות ממסדית ממושכת, נחשפו בשנים האחרונות עדויות מסמרות שיער ומצמררות לפרעות שחוו יהודי עיראק במה שכונה "הפרהוד" (1941). הציבור הישראלי נחשף יותר ויותר לסיפורים ולתיאורים של ארוע זה, ואחרים שהתרחשו באגן הים התיכון ובארצות ערב. אך מה לגבי הפרעות נגד יהודי אתיופיה, מדוע אותן שוכחים ומשכיחים?
לצערי אין היום במערכת החינוך שום איזכור לאותן הפרעות. מאז הגעתי ארצה מאתיופיה, השתתפי הן כילדה והן כמובילת דרך ועמותה בטקסים רבים לכבוד יום השואה, נחשפתי לעדויות קשות של ניצולי שואה, עד שגופי לא עמד במעמסה. פעמים רבות מצאתי את עצמי עומדת ובוכה, פשוטו כמשמעו. לראות את אחיי היהודים בני אירופה נטבחים, להרגיש את חום המשרפות ואת ריח הגז היה מבחינתי הבטחה לילדיי, כי לעולם לא עוד.
אבל מכל הטקסים הללו, ואחרי כל הרצאה עמדתי נבוכה גם, מדוע לא מזכירים בשום מקום את רצח יהודי אתיופיה. מדוע במוזיאון הגדול ביותר לשואת היהודים במלחמת העולם השנייה, "יד ושם", אין שום פינה, העוסקת ברצח מנהיגי הקהילות.
הפגיעה ביהודי אתיופיה החלה למעשה כשהאיטלקים נכנסו לאזור ב-1935. האלימות הופנתה בתחילה לא רק נגד יהודים, אלא גם נגד הנוצרים האתיופים, מאות אנשים נהרגו במהלך אותה השנה, גם בשנים שלאחר מכן כשהאיטלקים כבשו למעשה את האזור, והיהודים סבלו מנחת זרועם. בשנת 1937 כשבאירופה מעשי האנטישמיות היו כבר בכל פינה, באתיופיה הובלו כחמישים יהודים, חלקם ממנהיגי ביתא ישראל לטבח אשר פגע אנושות במרקם של ביתא ישראל. החשד של האיטלקים היה כי היהודים שיתפו פעולה עם מנהיגי המורדים האתיופים, כמובן שהרצח בוצע ללא משפט אלא כרצח ראווה.
ואכן יהודי אתיופיה שהתגוררו ברחבי המדינה סייעו במלחמה נגד הכיבוש הפאשיסטי-איטלקי. הצעירים ואפילו המבוגרים שבהם הצטרפו לחזיתות השונות בגבול, וחלקם הצטרפו בשלב השני של המערכה אל לוחמי הגרילה ה"פטריוטים האתיופים". כמה מהם היו מורים מבית הספר היהודי באדיס אבבה, "'אלקה" יונה בוגלה, אלעזר דסטה, מקונן לאווי ויוחנן איסקייאס ועוד שישה תלמידים יהודים וביניהם: יוחנן גובאוו, טלהון סללה וקסה אלסה. אחד מהמורים היהודים, מקונן לאווי, חיסל קצין מהכוחות האיטלקים סמוך לבית הספר היהודי באדיס, והיה מבוקש על ידי הצבא האיטלקי, הוא נמלט והצטרף לכוחות הגרילה ביערות ולא חזר מאז.
בשנים האחרונות אנחנו נאלצים לספר לדור הבא את פרעות אתיופיה. הורים מספרים לילדיהם, ללא חומר כתוב, ללא סיוע ממשלתי. לעולם לא נשכח. אך בוודאי שזה לא מספיק. אני פונה לשר החינוך הרב רפי פרץ ולמנכ"ל המשרד שמואל אבוהב - חייבים להתייחס לסוגייה כאובה וחשובה זו. החברה הישראלית זכאית לדעת שגם באתיופיה סבלו היהודים סבל רב מאוד במלחמת העולם השנייה.
עלינו לזכור את ההיסטוריה של עמנו בתפוצות, ולא רק באירופה. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר המצביא יגאל אלון. עלינו לזכור את עברנו למען עתידנו – כעם אחד.
מיכל אברה סמואל היא מנכ"לית עמותת פידל - קהילה מובילה דרך, העוסקת בחינוך ושילוב חינוכי חברתי של יוצאי אתיופיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו