יום השואה עבורי הוא יום עוצמתי. אני חושב עליו בשני רבדים, פעם אחת ברובד האישי ופעם שנייה ברובד הצבאי־לאומי.
ברובד האישי־משפחתי - סבתא שלי ניצולת שואה, ומורכבות החיים ומה שהיא עברה הביאו אותה למצב שבו היא מצאה את עצמה כאחת מהמזכירות של מנגלה בעל כורחה. סבתא שלי היתה בערך בת 13 כשהחלה המלחמה.
היא שרדה שלוש־ארבע שנים מאתגרות שבהן היא איבדה את ההורים שלה, חלק מהאחים שלה, וחוותה את זוועות המלחמה. היא נאלצה לשבת במשרד באושוויץ־בירקנאו, לראות אותו יום־יום, לבצע עבורו משימות, ותוך כדי כך הצליחה להחביא חלק מהאחיות שלה.
סבתא שלי האמינה שאת סיפור השואה צריך לספר ולהעביר הלאה. בתור נער, אני זוכר שכל שנה ביום השואה היינו נוסעים אליה ושומעים את סיפוריה על השואה, לא בהקשר של סיפורי זוועה וצמרמורת אלא בהקשר של גבורה, שרידות, איתנות וחוסן, ומתוך המשכיות ונצחיות של העם היהודי.
בהקשר הצבאי - לחטיבת גולני יש 11 חיילים שהיו נצר אחרון למשפחותיהם שאנחנו מתייחדים עם זכרם, אנשים שעלו ללא כלום, התגייסו לחטיבת גולני, נלחמו על האדמה הזאת, בשביל המדינה הזאת, ולא זכו לא למשפחה ולא לחיים. אנחנו פה בזכותם, ממשיכים את דרכם, מספרים את מורשתם. אנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. אני חושב שיום השואה ממחיש לי כאזרח וכמפקד שאין לנו ארץ אחרת, וזה מחדד את תחושת השליחות. זכור לי שכשהייתי בפו"ם, היתה לנו נסיעה לפולין שבמסגרתה היינו צריכים לעבור בצבא גרמניה לביקור, אז לפני הטיסה הלכתי לסבתא ושאלתי אותה מה דעתה על כך. היא אמרה לי "אתה נוסע לשם במדים, תהיה גאה, תהיה זקוף, זה הניצחון שלנו". זה חלק ממני, חלק מהסיפור המשפחתי שלי וחלק מהסיפור של העם היהודי.
אני חושב שבתקופת הקורונה חשיבות המשימה והכשירות המשימתית מתחדדת. אני לא יכול השנה להיפגש עם בני משפחה שבדרך כלל אני נוהג להיפגש איתם ביום זה. אני חושב שלמרות הקורונה, גם השנה חייבים להמשיך ולקיים את זה, כמובן בהתאמה למצב, ומי יודע, אולי גם יהיו לכך יתרונות.
אנחנו פה בזכותם - זה הניצחון שלנו
אל"מ שי קלפר הוא מח"ט גולני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו