ימי הקורונה ויום השואה, כשהם מצטלבים, מעוררים בי פלצות.שני אירועים: האחד מידי אדם, והשני בשל נגיף. יום השואה בא להזכיר לנו מה עבר על האנושות ובמיוחד על עמנו לפני פחות מ־80 שנים, ומגיפת הקורונה מאיימת על העולם כולו בימינו אלה וגובה אלפי קורבנות.
נחמתי - כפי שעברנו את התקופה השחורה בהיסטוריה, נעבור גם את הקורונה. כשלעצמי, ומטעמים שונים, זיכרון השואה מכאיב לי יותר. התוודעתי לשואה בגיל 7 או 8, באחד מימי הקיץ של בגדד, כשאבי לקחני לבית קולנוע קיצי שברחוב אלרשיד. לפני הסרט הוקרן יומן, ובו הוצגו מאות הרוגים באחד ממחנות המוות בגרמניה. לימים נודע לי שהיה זה דיווח על משפטי נירנברג. הדבר הטריד את מחשבותיי וכמעט שלא ראיתי את הסרט. בשובנו הביתה שאלתי את אבי, ושמעתי לראשונה על הטרגדיה הנוראה של יהדות אירופה.
כשעלינו ארצה נשלחנו למעברת מחנה דוד. התגוררנו תחילה באוהל, ולאחר כמה חודשים עברנו לבדון. להוריי היו אלה ימים קשים, אך לנו, הילדים, זו היתה קייטנה. במהרה התחברנו לילדים מארצות שונות, חברות שעודה נמשכת עם חלק מהם עד היום. אחד מחבריי היה מאיר אדלר ז"ל, עולה מפולין שגר עם אמו ב"חצי בדון". הפליאני שאין לו אבא. באחת השיחות עם האם נתגלה לי שאביו נרצח באחד המחנות בפולין.
תחילה דובר על "שואת יהודי אירופה", אך לימים למדתי שהיא לא פסחה על יהודים גם במדינות מחוץ לאירופה, ואפילו בעיראק שבה נולדתי היתה הפיכה פרו־נאצית בראשות ראשיד עלי אל־כילאני ב־1941, ורק התערבות צבאית בריטית מנעה אסון ופרעות ביהודים.
כשסיימתי את לימודי הרפואה והתחלתי את עבודתי במחלקה הפנימית בביה"ח בנהריה, היו בין מטופליי ניצולי שואה רבים. התוודעתי לבעיותיהם הרפואיות והאישיות ולצרכיהם המיוחדים. עם זאת, ההתקרבות שלי לנושאי הרפואה בשואה החלה ב־1998, בכנס של החברה הבינלאומית להיסטוריה של הנפרולוגיה, שבו הוטל עלי לארגן כנס בשנת 2000 בירושלים. יו"ר החברה דאז היה פרופ' שאול מסרי, ישראלי יליד עיראק כמוני. חככנו בדעתנו אילו נושאים נעלה בכנס, וחשבנו שאי אפשר לקיים כנס בישראל בלי שהשואה תהיה חלק ממנו. התחלנו לחפש חומרים על נושאים נפרולוגיים ונדהמנו לגלות עולם ומלואו.
תחילה היה העיסוק מרוכז בעבר - חקר ופרסום מאמרים בנושאי התחלואה והרפואה בתקופת השואה. בהדרגה פלשנו להווה, ודנו בבריאותם של הניצולים היום, והעלינו בכמה מאמרים שייתכן כי קיימת תחלואה מאוחרת בקרבם. פרופ' מנצ'ל - מורי הנערץ וחבריו - פרסמו את מחקריהם על שכיחות מוגברת של אוסטיאופורוזיס בקרב הניצולים. בעבודותינו מצאנו שכיחות מוגברת של סוכרת, מחלות לב וכלי דם ועוד. ואז החל מאבק להכרה בתחלואה המאוחרת כמזכה בפיצוי. ועדת דורנר אכן המליצה על כך, וועדת שני הכירה בחלק מהתחלואה הזאת.
עם כך, מה אני לוקח מהשואה? את הסיום להקדמה שכתב ד"ר ישראל מיליקובסקי, ראש מחלקת בריאות הציבור בגטו ורשה, מי שיזם את הפקולטה לרפואה בגטו ואת מחקר הרעב שנערך בה, וכנראה התאבד ברכבת לטרבלינקה. לאחר האקציה הראשונה ב־21 ביולי 1942 יושב לו מיליקובסקי בחדר בבית העלמין ומסכם את המחקר המדהים על הרעב, וכך הוא כותב בסיום ההקדמה: "... כמה מילים אחרונות לכבודכם, הרופאים היהודים: מה אוכל לומר לכם, עמיתיי היקרים וחבריי למצוקה, אתם חלק מכולנו; עבדות, רעב, גירושים ותמונות המוות בגטו שלנו - היו גם מנת חלקכם. אבל אתם - על ידי עבודתכם - יכולים לתת למרצחים את התשובה האחת: Non Omnis Morier, ובתרגום לעברית, "לא לגמרי אמות" (מתוך ה־Odea III של המשורר הרומי הוראציוס, 86-85 לפנה"ס). המשמעות: אם לאחר מותי אני משאיר אחריי משהו כמו סיפור או שיר, ונוסיף גם כתיבה ומחקר, כמו עמיתינו בגטאות - אז חלק ממני יישאר בחיים ולא לגמרי אמות.
עמיתינו הרופאים ואנשי הרפואה בגטאות ובמחנות, גם בהירצחם לא נעלמו לגמרי מארץ החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו