עכשיו, כשאפשר לברך על המוגמר, אפשר גם לראות בבהירות רבה יותר את הסתירה הפנימית שהיתה גלומה באולטימטום שהציב גנץ בפני נתניהו. מה היו הנחות היסוד שלו? תן לי מה שאני צריך ממך, ונצא לדרך יחד, יד ביד, כשותפים. עד כאן טוב ויפה, בוגר ומאחד, שקול ואחראי. אבל בואו נבדוק את צידו השני של התנאי: אם לא תתן לי את מה שאני צריך ממך מבחינה פוליטית, אחוקק נגדך חוק פרסונלי ואגרום לסילוקך מהמגרש הפוליטי.
גנץ לא רמז ולא גמגם את זה - הוא אמר זאת ישירות בגלוי לכל אמצעי תקשורתי או פוליטי שהיה מוכן להקשיב. למעשה, הוא חזר על כך פעם אחר פעם באין מפריע.
חשוב להבין מה בעצם גנץ אמר כאן, וחשוב עוד יותר להבין למי כוונו הדברים. זה נכון שהאיום הופנה אל נתניהו, כאמצעי לחץ במשא ומתן. אבל לא רק אליו, אלא לשני מיליון האזרחים הישראלים שהצביעו לגוש הימין.
לפעמים המחשה ריאליסטית נדרשת כדי להבין איום קונספטואלי, אז הנה ההמחשה הכי מדויקת לדבריו: ההורים שלי. רחמים ולאה אטבריאן ייגשו לקלפי, יכניסו פתק של "הליכוד בראשות בנימין נתניהו" למעטפה, ואז בני גנץ ביחד עם שופטי העליון יסיטו את הווילון (שאין קדוש ממנו), ייטלו את הפתק (שאין קדוש ממנו) מידיהם ויאמרו להם - מצטערים, אבל בנתניהו אנחנו לא מרשים לכם לבחור. אנחנו נדיבים מספיק כדי להרשות לכם לבחור ליכוד, אבל החלטנו עבורכם שאתם כבר לא יכולים לבחור בנתניהו. עכשיו תבחרו, אנחנו לא נפריע לכם.
העניין הוא שרחמים ולאה אטבריאן ברחו מאיראן כי הבטיחו להם מדינה ציונית ודמוקרטית. אם הם היו יודעים שגם בישראל הם ייאלצו לחיות תחת משטר דיכוי של כוהני דת עוטי גלימות שחורות, יכול להיות שהם היו בוחרים להישאר באיראן, שבה הפיסטוקים נהדרים והמלונים מתוקים מדבש.
להכניס חקיקה לתוך קונפליקט פוליטי זאת שגיאה קטגוריאלית איומה, להכניס חקיקה פרסונלית זה כבר חטא אנטי־דמוקרטי שרק האקטיביזם השיפוטי בישראל מאפשר.
כשבני גנץ איים בנשק הזה וכיוון חץ ישיר אל קודש הקודשים של הדמוקרטיה - הזכות לבחור ולהיבחר - מוטב היה לו הצטייד בסיבות טובות, נדירות, קיצוניות, חד־פעמיות ואבסולוטיות לפחות כמו האידיאות של אפלטון; סיבות שיבהירו לכולם מעבר לכל ספק אפשרי שנתניהו האיש פשוט לא ראוי לכהן כראש ממשלה לעולם. אבל הוא לא היה מגובה בסיבות כאלה, וכנראה גם לא האמין בזה. עובדה, כשהושגה הסכמה, הוא הניח את גרעין האטום האנטי־דמוקרטי הזה על הרצפה.
המשמעות הברורה היא שגנץ, "הילד הטוב" של התקשורת הישראלית, היה מוכן, תיאורטית לפחות, לחרב את אבן היסוד של הדמוקרטיה בישראל ולקחת את ההורים שלי כבני ערובה בדרך, לא בגלל סיבה מהותית שקשורה לנתניהו, אלא בגלל רווחים פוליטיים זניחים. הצרה האמיתית היא שהוא ידע שהוא ייצא מזה ללא שום נזק, כי התקשורת והעליון כבר יסללו עבורו את הדרך, ויכבסו לו את כל החטאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו