"אל תמהרו להילחם ולמות. נשארנו מעטים כל כך, אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים". כך אמר טוביה ביילסקי, מפקד הפרטיזנים שהקים עם אחיו את מחנה המשפחות ביער נאליבוקי, שבו הגנו על משפחות יהודיות רבות במהלך השואה והצילו אותן במקביל ללחימה הפרטיזנית בגרמנים ובעוזריהם.
בתקופת השואה נרשמה תופעה חשובה של יהודים שסיכנו את עצמם כדי להציל את בני עמם. במציאות הזאת, שבה כל יהודי נרדף, בתנאים קיצוניים כל כך וחסרי תקדים, אך טבעי שהפרט יתרכז בניסיונות להצלת עצמו, משפחתו וקרוביו. אף שהקביעה "כל ישראל ערבים זה לזה" היא עיקרון שהעם היהודי התחנך לאורו לאורך הדורות, עצם הבחירה להושיט יד מתוך סיכון חיים אינה מובנת מאליה. יהודים שניסו להציל יהודים אחרים נטלו סיכון כפול, שכן גם הם נרדפו בשל המדיניות הנאצית הרצחנית.
פעולות ההצלה התבצעו במסגרת יוזמות של יחידים או כחלק מפעילות של ארגונים, מחתרות או מוסדות יהודיים שונים. הן התקיימו בארצות שבהן נרדפו היהודים ובארצות שאליהן ברחו יהודים. ניסיונות ההצלה התבצעו באמצעים מגוונים, ובכללם הברחה ומעבר גבולות, הכנה והפצה של מסמכים מזויפים, סיוע בהגירה או בהסתרה והקמת מוסדות סעד ורווחה לטובת כלל הציבור היהודי הנרדף.
רבות מיוזמות ההצלה היהודיות התבצעו בעזרת לא־יהודים, ובהם חסידי אומות העולם, שהושיטו סיוע ותמיכה. התופעה של סולידריות יהודית ואומץ לב של יחידים וקבוצות בתקופת השואה - מלמדת כי בשעה של סכנה קיומית נמשכה הערבות ההדדית ונשמרו ערכים מוסריים, ובכללם הרצון והמחויבות לסייע לזולת. המצילים היהודים התמודדו עם דילמות ועם קשיים קיומיים, ואף על פי כן בחרו בעשייה למען אחיהם הנרדפים.
על כולנו לזכור וללמוד את הסיפור המופלא הזה. מובן שאין המצב היום דומה כלל לזה שהיה בתקופת השואה, אולם אפשר לומר שבעיתות משבר קשות סולידריות וערבות הדדית הן היסוד לעוצמתנו - כיהודים, כישראלים וכבני אנוש.בשיחותיי בימים אלה עם ניצולי שואה אני בא לחזק ויוצא מחוזק. אני שואב עידוד מהפרספקטיבה שלהם ומניסיון חייהם לאחר השואה. הם מלמדים אותנו נחישות, סבלנות ומחויבות לערכים של בנייה והתחדשות. יחידים וקהילות יכולים להתמודד בהצלחה מול מצבי מצוקה, ואף לחצוב בהם משמעות - לעכשיו ולהמשך.
הכותב הינו יו"ר "יד ושם"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו