בא הזמן להיפרד מתנועת העבודה. זו שהכרנו - תמו ימיה לגווע. חייבת לקום חדשה. הציונות לא סיימה את תפקידיה, והיא לא תוכל למלא אותם ללא אגף חשוב של ציונות שמאלית. מדינת ישראל לא יכולה בלי סוציאל־דמוקרטיה ציונית. אבל גם כדי שהתנועה תוכל לקום מחדש במתכונת ראויה, וגם מתוך חוב של כבוד, צריך להיפרד מזו שהכרנו.
תהליך הפרידה יהיה ארוך ורב־פנים. זאת תנועה שזורמת בעורקי החברה שלנו מייסודה ולאורך עשרות בשנים. כאן אני רוצה לכתוב על אחד משיאיה (היא הרי הלכה על כמה שיאי הרים בתולדותיה) - העלייה הגדולה של שנות המדינה הראשונות, 1951-1948, מארצות האסלאם וממחנות העקורים באירופה.
אולי זו בחירה מפתיעה. אבל כל המעש העצום של תנועת העבודה שקדם לעלייה הגדולה, וזה שבא אחריה, לא היה מה שהוא בעינינו היום, אילו כשלה התנועה במבחן ההיסטורי המכריע שלה בעלייה הגדולה בראשית שנות ה־50. ובניגוד למחשבה שטחית רווחת, העלייה הגדולה היא ניצחון היסטורי גדול מאוד - של העולים, אבל גם של תנועת העבודה בראשות בן־גוריון; אי־כישלון, כנגד כל הסיכויים.
מפעל היסטורי אדיר־ממדים הכפיל את האוכלוסייה בתוך פחות משלוש שנים בארץ דלה, מוכת מלחמה ומאוימת, לאחר שואה בלתי־נתפסת. השתתפו בו קבוצות זרות זו לזו וזרות ל"חברה קולטת", שהיתה בעצמה חברת מהגרים שזה מקרוב באו. הוא היה כרוך במשבר תרבותי רב־צדדי, במשבר אספקה חריף ביותר, חוסר הון ותשתיות בסיסיות, חוסר ביטחון בגבולות ובדרכים. חצי מתושבי הארץ חיו במחנות פליטים. החברה היתה חברת פערים חריפים ביותר. עם זה התמודדה תנועת העבודה בתור נקודת מוצא. היא־היא הביאה עצמה לנקודה הזאת, כי העלייה הגדולה היתה תולדת הכרעתה ההרואית לפתוח לרווחה את שערי הארץ.
היה בהחלט סביר שהערבוביה הרופפת והשסועה הזאת תתמוטט. כאשר ראשי הליגה הערבית התלוננו שעיראק שיגרה למדינת ישראל תגבורת של עולים, ענה להם ראש ממשלת עיראק נורי סעיד באכזריות, שהוא שלח אליה את מי שיטבעו יחד איתה. תקוות סעיד היתה מציאותית, אבל התבדתה. העלייה הגדולה לא נכשלה ולא מוטטה את המדינה, אלא בנתה אותה בתהליך איטי ועקבי של צבירת כוח וצמיחה. היא היתה כרוכה בסבל קשה של העולים, בעוולות רבות, בביזוי מקומם. אנחנו נוטים היום לזכור את אלה ולשכוח את העובדה הפשוטה שזה היה מאמץ קולקטיבי לבינוי אומה וחברה שצלח, למרות תנאי מוצא בלתי־אפשריים, כאב והשפלה.
השאלה האמיתית היא מדוע לא קרס המפעל החברתי־פוליטי ההוא ברעש גדול? אחד התנאים ההיסטוריים שאִפשרו אותו היה ברית נשכחת - מוכחשת - בין העולים מארצות האסלאם ובין הזרם המרכזי בתנועת העבודה וארגונו הראשי, מפא"י.
תנועת העבודה ההגמונית ניצבה אז בין ציבור הוותיקים לציבור העולים החדשים, לאחר החלטתה להעלות אותם בהיקפים בלתי־נתפסים, וגוננה על העולים, רובם יותר ויותר מזרחים, מפני האשכנזים הוותיקים: היא כפתה על הוותיקים את עצם העלייה העצומה, מכפילת האוכלוסייה, ומכאן כפתה עליהם צנע שהיה חלוקה שוויונית של המחסור, וכפתה עליהם מערכות שכר ובריאות שוויוניות שמנעו מהוותיקים את מלוא היכולת לנצל לטובת עצמם את התנאים הקיצוניים שהשתררו אז - לנצלם במידה רבה יותר מכפי שאכן הצליחו לנצלם. תנועת העבודה חתרה אז למנוע היווצרות אי־שוויון קבוע על בסיס עדתי.
זו תמונה חברתית־פוליטית מסובכת, אבל מי שהצליחו להבינה היו הבוחרים המזרחים עצמם, ולכן הם תמכו אז בהמוניהם במפא"י - לפחות עד לבגידה הגדולה של תנועת העבודה במזרחים במיתון של שנות ה־60. מה שמכונה בשם הקוד "הפנקס האדום" איננו מסביר מדוע הם תמכו בה בשנות ה־50 ומדוע הביאו לניצחון הגדול בתולדותיה ב־1959. היא תמכה אז באינטרסים החיוניים שלהם: עלייה, תעסוקה מלאה, מערכות שכר ובריאות שוויוניות וחינוך בסיסי לכל. הברית הזאת היא מפתח חשוב ביותר לפענוח הצלחתו של מפעל בינוי האומה בשנות ה־50, והיא אחת המתנות החשובות ביותר שתנועת העבודה הגישה למדינת ישראל. כדאי לזכור את זה כשנפרדים ממנה.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
