מה בין וויליאם וולאס, ווינסטון צ'רצ'יל ורה"מ בנימין נתניהו? על מעשי גבורה בימים של מרד
"זה שיודע שהוא טיפש אינו הטיפש הכי גדול; זה שיודע שהוא מבולבל לא מצוי בבלבול הכי גרוע". כה אמר ג'ואנג דזה, הפילוסוף הסיני הקדמון שידוע גם בשל חלום הפרפר - האם הוא חולם על פרפר או שהפרפר חולם אותו.
מתוך "לב אמיץ" (1995)
אני מסכים איתו. נסכים שאנחנו מבולבלים. מאוד. העולם מבולבל ואיבד אוריינטציה. נקרא לזה התנגשות ז'אנרים. זה קרה לי פעם כששיחקתי משחק מחשב לחימה נגד נאצים ופתאום הופיעו חייזרים זומביים. באתי להרוג נאצים, מה קשור עכשיו אי.טי?
אנחנו מסקרים דרמה פוליטית בת שנה, "בית הקלפים" ממש. עומדות היו רגלנו בפתחם של עשרה ימים שהם ערוץ היסטוריה, שואה וגבורה, כשעל הכל מאפיל סרט מדע בדיוני על מגיפה. זה לא היה בתכנון. התסריט לא ריאלי. איך מחברים בין היטלר, החווה הסינית ווירוס מזורגג שעובר אולי בפלוצים של סינים שאכלו פאקינג מרק עטלפים?
בכל זאת ננסה. עד היום וויליאם וולאס נחשב לאבי הלאומיות הסקוטית, דמות מופת בין אנשי ההר והעמק - חלקכם אולי ראו את הסרט "לב אמיץ" על אודותיו בכיכובו של מל גיבסון משנת 1995. וולאס הנהיג מרד כושל במלך אדוארד הרביעי. הוא הוסגר לאנגלים ובאוגוסט 1305 הוצא להורג באכזריות בלתי נתפסת. הוא נתלה, סורס בעודו בחיים, בטנו שוסעה והוא אולץ לצפות בקרביו נשרפים על המוקד. כעבור שעות של עינוי, ראשו נערף וגופו בותר לארבעה חלקים. הראש הוקע על יתד על גשר לונדון, איברי גופו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד. וולאס הוכרע אולם האש שהצית לא כבתה.
דמותו היא השראה לסקוטים. ולמה אני מטריח אתכם באמצע הקורונה בעלילות גיבור סקוטי לאומי שהוביל מרד חסר סיכוי? כי סקוטלנד עדיין תחת הכתר האנגלי כמו בימי וולאס אבל אנחנו נציין השבוע את עשרת ימי הגבורה שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
לפני 77 שנה, בפסח 1943, פרץ מרד גטו ורשה. לרגע אחד לא עמדה השאלה על סיכוי ההצלחה של המרד כי היה ברור שאין שום סיכוי כזה. 13,000 נהרגו בצד היהודי, 17 בסך הכל בצד הגרמני. מרד חסר סיכוי, הקרב האחרון של לוחמים מיואשים הנלחמים על כבודם הלאומי. מרד שכשל אבל האש שהוצתה עדיין בוערת.
ביוני 1941, מייד לאחר פלישת היטלר לבריה"מ, הכריז וינסטון צ'רצ'יל במליאת הפרלמנט הבריטי: "אילו היה היטלר פולש לגיהינום, היו לי כמה מילים טובות להשמיע בזכות השטן". צ'רצ'יל, אויבו המושבע של המשטר הבולשביקי, ששנתיים קודם לכן כרת ברית עם היטלר - לא היסס. כדי לנצח את אויב האנושות הוא כרת ברית עם השטן. האמריקנים סיפקו את כל צורכי בריה"מ, "החכר והשאל". כך הושג הניצחון. בדמים רבים (בעיקר דם רוסי), התגייסות לוגיסטית מוחלטת של המשק האמריקני העצום ושיתוף פעולה הדוק עם הרודן הרצחני המתועב סטלין.
אבל אצלנו במרד גטו ורשה, ארגוני המחתרת לא שיתפו פעולה. האי"ל השמאלי והאצ"י הימני נלחמו בנפרד באויב המר והאכזרי שעמד אי פעם מול העם היהודי. גם בלילה האחרון לפני המרד, הארגונים לא הצליחו לאחד שורות. ובין שזה קרה בשל נסיבות אידיאולוגיות או בשל מאבקי אגו (ואיני יודע מה גרוע יותר בהתחשב בנסיבות), זה כמעט בלתי נתפס אלא אם כן נזכרים בהיסטוריה של האומה.
"העיקרון המארגן, המרכזי היחיד של עולמו המוסרי והאינטלקטואלי", כתב סר ישעיה ברלין על ווינסטון צ'רצ'יל, "הוא דמיון היסטורי עז ומקיף עד כדי כך שהוא אוצר את ההווה כולו ואת העתיד כולו במסגרת של עבר עשיר וססגוני... ההיסטוריה היא המעיין הבלתי נדלה שממנו הוא שואב את החומר הראשוני".
וכאן עלינו להודות על מזלנו הטוב שבנימין נתניהו רואה בצ'רצ'יל דמות מופת ראויה לחיקוי, וכמו צ'רצ'יל, נתניהו הוא אחד האישים הבודדים בפוליטיקה הישראלית ואולי העולמית שחי את ההיסטוריה ואת תפניותיה כספר פתוח, ומכאן תפיסתו הפסימית והזהירה.
בעוד השמאל הפרוגרסיבי בכל העולם נוטה לפתח דמיונות שווא משיחיים שבהם מעבר לפינה הקרובה בהיסטוריה, מייד אחרי הסיבוב, מחכה אוטופיה מושלמת שבה כולם יפים, שווים, חכמים, מבלים עם המון כסף שהמדינה נותנת, הימין השמרני הקלאסי מבין שבחדר הבא בהיסטוריה יכול לחכות ברבור שחור חולה אבולה.
אני לא אוהב את ממשלת האחדות המתרקמת בשעת כתיבת הטור. ממש לא. אבל בהבנתי את התמונה הכללית, הקורונה היא אירוע היסטורי וממשלת אחדות בתוך המצב הפסיכו־פוליטי שנקלענו לתוכו היא סוג של פיקוח נפש. כמו כדור וליום לנפש סוערת.
נכון, כדורי הרגעה לא מטפלים במחלה, רק מרגיעים סימפטומים, אבל עוצמת הרגש השלילי תהיה עמומה יותר, מוחלשת, נסבלת. אולי שלא משמה יבוא לשמה.
כעת, אחרי שתירצנו, נדמה לי שהגיעה העת להכריז על מנצחי עונת הבחירות 2019-2020 - בג"ץ בשבתו כשלטון המהותי, הסביר, המידתי והכל יכול. ברכות.
ממשלת האחדות תמשיך להגן על הקאסטה המשפטית, וזו תבוסה כואבת לימין השמרני ולעקרון הפרדת הרשויות.
בלב ההשקפה הדמוקרטית עומד העיקרון של הפרדת רשויות, שמטרתו איזונים ובלמים ופיקוח על השימוש בכוח. פיקוח. לא בישראל. על פקידי המשפט העליונים והזוטרים לא חלים הכללים. שופטי בג"ץ כופים את בית הנבחרים ועל הפרקליטות הקדושה לא חלים כללי פיקוח אפקטיביים. ממלכה סגורה שאיש אינו בא בה. אין מי שישמור על השומרים.
גם הבחירות וגם סקרי עומק מוכיחים - ציבור גדול איבד אמון במערכת המשפט. וככל שהחבל נמתח האמון פוחת. קץ הדמוקרטיה וסוף שלטון החוק באופן מהותי מגיע כשהציבור אינו מאמין במערכת החוק.
נכון, הימין משלם בצד המשפטי עבור ממשלת האחדות.
כעת השמיים אפורים אבל לא לנצח. הניצחון של כחול לבן בצד המשפטי הוא ניצחון פירוס. מוסדות, כמו רעיונות, לא עומדים בפני עצמם משום גדולתם ותרומתם, אלא חייבים הסכמה ממשית.
כשהדמוקרטיה בישראל תמות בלבבות לא תהיה דמוקרטיה. גם אם נחכה שנה, שנתיים או שלוש, נוע תנוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו