יוצרי הסדרה "פלמח" בוודאי לא שיערו שפרקיה ישודרו כשכל ישראל בהסגר, אבל זו בדיוק ההזדמנות ללמוד דרך עיני הנערים על עוד תקופה מורכבת וייחודית בתולדות המדינה
"השנה היא 1946, המלחמה באירופה הסתיימה, האימפריה הבריטית שולטת בישראל ומונעת מיהודים להיכנס בשעריה. הנוער בארץ מצטרף למאבק המחתרות הפועלות להבאת היהודים לארץ ישראל ולהקמת המדינה, הם עתידים לשנות את המערכה כולה".
כמו פרודיה הזויה, על המסך השחור מופיעים סמלים של חברה ישראלית בשם "YES" המשדרת בערוץ "vod kids" וערוץ "teennick", סדרת טלוויזיה בשם "פלמח". כן, לא מדובר בטעות - פלמח, בלי גרשיים. כאילו היו הגרשיים סרח עודף מעידן שבו הבריטים שלטו בארץ, ולשם היתה משמעות כקיצור המושג "פלוגות המחץ", ולא רק "פלמח" מכובס כמין שם פרטי, בקטע cool שכזה.
צילום: אביה פרחי
כשבכורתי בת ה־9 התחילה לשאול על יצחק רבין ויצחק שדה, ולא כחלק משאלות הפירמידה של מיקמק (עזבו, עדיף לכם לא לדעת), הבנתי ששווה להציץ בסדרה החדש מבית yes.
על פניו זה לא אמור לעבוד, סדרות נעורים עוסקות בשאלות הרות גורל על יפים ויפות, גיבוש זהות ומעמד חברתי בהיררכיה הכיתתית. מעין אופרות ספטול נקיות ומחוטאות מכל תוכן בעל מהות או משמעות. מה ששולט בהן הוא הומור דלוח לרוב ולעיתים רחוקות מוצלח. במרכזן קיימת תמיד ביקורתיות על מורים, הורים, ובאופן כללי על עולם המבוגרים.
מעלילות חסמב"ה, עזית הכלבה הצנחנית ודני דין, היצירה עבור בני הנוער בישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה, היתה שגריר נאמן להנחלת האתוס המעצב של המדינה. כך גדלו דורות של ילדים ונערים עם תודעה היסטורית עמוקה ומותאמת נרטיבית לרוח התקופה. החל משנות השמונים ואילך דעכה קרנן של ספרות וסדרות "חינוכיות" אשר סיפרו את הסיפור הגדול באמצעות יחידים, והתחלפו בסדרות שסיפרו את סיפורם של יחידים כסיפור הגדול.
במקום חסמב"ה בשבי הלגיון הערבי קיבלנו את צעירי תל אביב מחוללים ומזמרים אל מול הסכנות הכרוכות בניהול בית קפה שכונתי בסדרה "לא כולל שירות", ובמקום דני דין המסתכן מעבר לקווי האויב, קיבלנו התלבטויות בלתי פוסקות של תיכוניסטים לגבי זהותם ב"עניין של זמן".
לכל זמן ענייניו ותזמוניו. והתזמון שיחק לטובתה של חברת yes. סביר להניח שכש"פלמח" נעשתה, יוצריה לא העלו בדעתם מצב שבו כל ילדי ישראל יבלו שעות סגר ארוכות מול המסכים במצב הסגר לאומי. ופרקי הסדרה עלו בדיוק בזמן כדי לספק תוכן למוחות סקרנים, תאבי ידע והרפתקאות. מפתיע לגלות שגם חברה מסחרית אשר אינה מחויבת לאג׳נדות חינוכיות, בוחרת ליצור - במקום עוד איזו סדרה תיכוניסטית מעודדת צרכנות מותגים - סדרת דגל לבני הנעורים על רקע תקופה וזמן מורכבים במיוחד בתולדות האומה והמדינה.
צילום: דויד פרץ
במרכז הסדרה עומדים חמישה נערים ונערות המוכשרים להיות חברי מחתרת במאבק נגד המשך שלטון הבריטים וסיוע בהברחת יהודים לארץ ישראל, נוסף עליהם מצטרפים שני מעפילים לא חוקיים - אמיל ואלינור (שמשוחקת נהדר בידי נאיה בינשטוק, הבולטת בצוות שחקנים נהדר) - והדיאלוגים ביניהם מרתקים וכתובים היטב, שכן הם מציגים בדרך מקורית ומובנת גם לילדי המאה ה־21 את אפשרויות החיים עבור יהודים ב־1946.
אמיל: "ממה את מתלהבת כל כך. היינו יכולנו להיות עכשיו בדרך לניו יורק, לאכול המבורגרים, במקום זה את הולכת לאכול חול במדבר".
אלינור: "אבל זה יהיה החול שלנו!"
ובמקום אחר אלינור כועסת על אחיה שהוא סוחב איתו מאירופה חבילה שמורה היטב.
אלינור: "מה שמרת על זה? אני לא מאמינה, דביל..."
אמיל: "כשתנסי למצוא שוקולד בארץ ישראל ולא תצליחי, נראה מי הדביל".
גם נושאים מורכבים יותר שהשליכו על אופי המדינה העתידה לבוא, באים לידי ביטוי בסדרה, אפילו אם במרומז. כשדן סיבוני מפתח תקווה עובר ראיון קבלה למחתרת, הוא מייד נשאל למה הוא לא מצטרף לאחיו באצ"ל, ובמרומז מסמנים יוצרי הסדרה את הזיהוי העדתי של הפלמ"ח מול האצ"ל.
כששאלתי את בתי הקטנה מדוע היא אוהבת את הסדרה, היא השיבה: "פלמח זה מגניב, מאוד מגניב שמשדרים היום את מה שקרה אתמול, או לפני שנים, אני לא יודעת - זמן זה דבר מבלבל".
רק לפני שבוע ערכנו סדר זום, קראנו בהגדה של פסח טקטס עתיק ששוגר אל קרובים וחברים דרך לוויינים בחלל לתוך מסכים דיגיטליים. "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִםּ".
המקבילה לכך בהגדה הישראלית היא לראות את עצמנו כאילו אנו הקמנו את המדינה הזו, וחובתנו היא לספר לבנינו ולבנותינו את הסיפור הישראלי הגדול לא כהיסטוריה מרוחקת ועבשה, אלא כסדרת נעורים מלאת הומור והורומונים. וגם אם הסדרה מכילה "קטעי מתח שעלולים להיות מפחידים", כפי שמוזהרים הצופים הצעירים בתחילתה, הניחו את ילדיכם בבטחה מול "פלמח" 2020.
כן, היו אלו זמנים מסוכנים, מלאים באירועים מפחידים. שואה ותקומה, סיפורי גבורה והעפלה, אך מכל האירועים המפחידים האלו, הסדרה משקפת את ההתמדה העקשנית של יחידים ליצור כאן חברה חדשה, התמדה שממנה נבנתה מדינה ונוצקה נפש האומה. בזמן ובמקום שאנו שוקלים אסטרטגיות יציאה מבידוד חברתי ומסגר לאומי, כדאי להזכיר הן לבוגרים והן לצעירים כמה אנו תלויים אחד בשני כחברה, גם אם בשביל זה צריך דרמת נעורים עם יפים ויפות המצילים יהודים מחיילים בריטים היפסטרים ומורכבים.
דני טיברין הלך לעולמו השבוע. לא הרבה הכירו את שמו של האיש הגדול אשר ניגן בכינור חשמלי קטן, אך טיברין היה חבר בלהקת דובדבן שפעלה בסוף שנות השבעים והתפרקה. לפני כעשור התאחדו להוצאת אלבום אחד.
צילום: דויד פרץ
דובדבן הביאו לישראל בזמן אמת את בשורת הג׳אז־רוק, או "פיוז׳ן", כפי שכונה הסגנון, וטיברין הפליא לנגן בכינור החשמלי, כלי שלרוב לא מזוהה עם עולם הרוק. כמו ז׳אן לוק פונטי ומאורות גדולים אחרים בתחום, טיברין הפליא לחשמל את הכינור ולהפנט את שומעיו בנגינה שהתחילה במוזיקה קלאסית, התפתחה והתפרעה לעולם הרוק והג׳אז. במקביל לפעילותו המוזיקלית, טיברין היה אחד החלוצים של סצנת התרבות והבילויים בבאר שבע בשנות השבעים והשמונים, וייזכר לטובה גם כמנהל מועדון "חמסין" וכמי שהביא הופעות ג׳אז, בלוז ורוק לעיר האבות.
משפטים שאנשים כותבים
א: הנה הצעה לפעילות עם ילדים בסגר - כל יום נוסעים למדינה אחרת ולומדים עליה דרך השפה, מוזיקה, תרבות, גיאוגרפיה, ספורט ומשחקים. אפשר גם לעשות ניסוי...
ב: אני מוכן להכין על הקוטב הצפוני. שפה, מוזיקה, תרבות – אין, אף אחד לא חי שם. גיאוגרפיה - הכל שלג וקרח. ספורט ומשחקים - לבנות איש שלג. ניסוי - לקחת כוס מים ולשים במקפיא. יוצא קרח.
א: הבנת שהרעיון הוא להעסיק את הילדים, כן?
ב: אז שיראו את הניסוי של יצירת קרח מתחילתו
ועד סופו.
