"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?" שואל התלמוד. כמובן, זוהי שאלה רטורית. טוב, אנחנו לא בדיוק אזובי הקיר וגם לא כל מנהיגינו הם בדיוק ארזים, ובכל זאת.
מיליוני אזרחים בישראל הסתגרו בביתם, בעל כורחם. סבים וסבתות לא התענגו, כבכל שנה, על חוכמת ושעשועי נכדיהם היושבים לצידם; אחים ואחיות, גיסים וגיסות, דודים ודודות, לא הסבו יחדיו ושרו בצוותא. רבים מאיתנו, שגורלם לא שפר עליהם, ובתוכם זקנים וחולים, ערירים ומוכי גורל, נאלצו השנה לחגוג לבד. באותן שעות נתנו כמה ממנהיגי המדינה דוגמה רעה לאזרחיה.
שלא כרובם המכריע של האזרחים, נשיא המדינה, ראש הממשלה, השר יואב גלנט וח"כ אביגדור ליברמן (ואולי גם אחרים שקלונם לא נגלה ברבים) בחרו להפטיר כדאשתקד ולחגוג את הסדר בחברת בני משפחותיהם. נכון, היתה זו משפחה מצומצמת יחסית, אבל משפחה. השאלה העיקרית אינה האם היתה כאן הפרה פורמלית של הכללים. הטעם, והיה זה טעם לפגם, הותיר בפה טעם רע מאוד.
"הצדק", גורסת אמרה ידועה, "צריך גם להיראות. לא רק להיעשות". הנראוּת, אפילו עמדו מאחוריה רק כוונות טובות וסיבות מוצדקות לחלוטין, היתה קשה. במקום להיות חכמים, ביקשו מנהיגינו להיות צודקים, וחבל.
מי שלא בא בסוד הפרטים, והיו רבים כאלה, היה יכול להיות בטוח שכל אזרחי ישראל שווים. אבל יש כאלה ששווים יותר. טוב עשו אפוא נשיא המדינה וראש הממשלה שהביעו, אמנם רק לאחר מעשה, התנצלות בפומבי, לא בחדרי חדרים, והיכו על חטא. למי שטרם עשה כן, עוד לא מאוחר.
אזרחים שנאנקים באלה הימים בעול כבד, בריאותי, נפשי, כלכלי וחברתי, מצפים ממנהיגיהם שיפגינו מינימום סולידריות. כל אחד מאיתנו היה מאוד רוצה לחגוג את הפסח עם בני משפחתו. רבים מאיתנו גם היו יכולים למצוא שלל נימוקים ולא מעט צידוקים ליצור "דרך עוקפת" הנחיות ולעשות זאת בדרך המותרת. אך ממנהיגינו אנו מצפים ליותר.
דוגמה אישית אינה מותרות. חלק גדול מאמון הציבור במנהיגיו תלוי בכך שהמנהיג פועל לפנים משורת הדין. הוא מחיל על עצמו, מרצון, לא מאונס, נורמות התנהגות גבוהות יותר. לדידו, לא כל מה שמותר גם ראוי.
עיקרון זה טבוע עמוק בעולמה של תורת ישראל, שמזהירה אותנו: "והייתם נקיים מה' וישראל". רוצה לומר: אדם מישראל, ומנהיג מקל וחומר, צריך לצאת לא רק ידי חובת שמיים, במילוי דקדקני של הוראות הדין, אלא גם "לצאת ידי חובת בני אדם". גם בביתו פנימה, כשהוא לבוש בחלוק ונועל נעלי בית, מסיר את החליפה המהודרת, אין המנהיג משתחרר מאחריותו. עיני רבים מהעם ממשיכות להיות נשואות אליו.
מסיבה זו נטלו על עצמם מנהיגי ישראל בכל הדורות חומרות יתרות, ונזהרו שבעתיים גם בדברים שהמון העם מזלזל בהם. אמרתו של השופט היהודי־אמריקני פליקס פרנקפורטר שלפיה "לבית המשפט אין לא חרב, אף לא ארנק, אלא רק את אמון הציבור", היתה למוסכמה ידועה. אך הדברים נכונים גם כאשר מדובר במגזרים אחרים. נכונותה של חברה לציית להנחיות שלטוניות, גם כאשר הן כרוכות בוויתורים מפליגים ובתשלום מחיר אישי כבד, תלויות במידה רבה במידת האמון שהעם רוחש למנהיגיו.
בראשית ימיה של ישראל, בימי הצנע, היו מוכנים אזרחיה לתמוך בצעדים הקשים שעליהם הכריזה ממשלת ישראל בראשות בן־גוריון, מכיוון שידעו שמנהיגיהם אינם חוגגים בסעודות פאר בשעה שהם נאלצים לעמוד בתור שעה ארוכה כדי לרכוש, באמצעות תלושים, מעט לחם, חלב וביצים.
הליכתו של בן־גוריון לצריף בשדה בוקר, במרחבי הנגב, תוך ויתור על חיים נוחים הרבה יותר בלב תל אביב, הבהירה לכל שתוכו כברו, את אשר דורש הוא מאחרים הוא מנסה קודם לכל, ולפני הכל, ליישם בעצמו.
אמון הציבור במנהיגיו חשוב תמיד. בעת משבר - ותהא זו עת מלחמה או מגיפה - הוא חשוב שבעתיים. כדאי שאנו, ובעיקר מנהיגינו, יזכרו זאת. לא רק היום, אלא תמיד. בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו