שוב פספסתי את המימונה. האמת שחמישים שנה בערך אני מפספס והפעם ביטלו לפני שהצלחתי לפספס. יש לי המון כבוד לתרבות הצפון־אפריקנית, אני פשוט טרום־סוכרתי שזה אומר שעוד חודש של סגר, מול נטפליקס - אני אהיה פוסט־סוכרתי עם אוטם בחדר המרכזי בלב. נכון, אין כזה חדר אבל אצלי, מרוב הפעילות האנטי־גופנית, גדל לי חדר נוסף.
גם אזור המותניים שלי נמצא בשלב התמ"א 38 ולא מדובר ב"פינוי בינוי" אלא בבינוי לרוחב בלי לפנות כלום. גם לסנטר הרביעי שהתגלה אצלי בפנים התרגלתי. אז בואו נגיד שמימונה לא דחופה לי כרגע.
מה שכן היה דחוף זה קולף תפוחי אדמה. היה לחץ מאזור המותניים לאכול איזה פירה טוב לארוחת עשר. אבל הקולף הלך, וכל החנויות שמוכרות קולפנים סגורות. קולפן אינו חיוני. בכל זאת הלכתי לנסות את מזלי בחנות טמבור השכונתית. היתה לי עוד שעה עד תחילת העוצר.
החנות היתה סגורה אבל על הדלת התנוסס מספר טלפון. צלצלתי ואיש ממש ממולי, בתוך החנות החשוכה, ענה. "מה אתה צריך", הוא לחש. "קולפן" לחשתי משום מה בחזרה. "עשרים וחמש שקל, מזומן, ופגוש אותי בחצר השלישית מכאן שמאלה".
היססתי, אף פעם לא עשיתי את זה בעשרים וחמש שקל בחצר, זאת היתה הפעם הראשונה שלי. "איך אני אזהה אותך?" שאלתי בחשש. "אני אזהה אותך, תבוא לבד". אמר וניתק. ברור שלבד. מי מסתובב איתי בימים האלה חוץ מהבטן התחתונה שהאמת, חייבת להסתובב יותר.
איתרתי את החצר וחיכיתי. הרגשתי זיעה קרה על הצוואר והאמת שזה היה מרגש כי לא הזעתי כבר חודש וחצי. הוא הגיע, פניו מכוסים. טוב, כולנו במסיכות אבל באותו רגע זה הרגיש דרמטי. הסתכל לצדדים, לקח את הכסף ונתן לי את השקית עם הקולפן. "אם יעצרו אותך מהשב"כ, תגיד שזה קולפן לתרומה לבית אבות. ואל תחזור באותה הדרך!" אמר והלך.
הסתכלתי סביב, אין עוד דרך. יש רק קיר מולי. התלבטתי. אם אחזור באותה דרך, אני עלול להיפגע, אם אשאר בחצר, אני אפסיד את השידור של ברבש בשמונה. לקחתי סיכון והסתובבתי. הנייד שלי רטט, על הקו היה פרופ' גבי ברבש שאמר לי: אני יודע שקנית במקום אסור, בגלל אנשים כמוך יהיו עד סוף היום עוד מאה אלף מונשמים! אלוהים, התחלתי לרוץ ולרוץ, לא יודע את נפשי ו... נראה לכם שהתחלתי לרוץ? עם כל האוכל שאני אוכל כבר חודש וחצי? אבל חוץ מזה הכל נכון.
