הבידוד שנכפה על מרבית אוכלוסיית העולם, לא פסח על האקדמיה. שיעורים שתוכננו להוראה הרגילה בכיתה או באולם, עברו להוראה מרחוק. מהר מאוד אימצנו את תוכנת זום. אך לצד הפתרון הטכנולוגי, עלה החשש האם הסטודנטים אכן "ייכנסו" לשיעורים הווירטואליים.
האם עננת הסכנה המרחפת באוויר תפריע לריכוז? וגם אם צעירים חשים לרוב מוגנים ונוטים להאמין ש"לי זה לא יקרה", הרי שדאגות הפרנסה עלולות להפריע. כאשר מעל מיליון אנשים רשומים בלשכת התעסוקה, ואחוז ניכר מהם (88%) הם עובדים שהוצאו לחופשה ללא תשלום וללא ודעות לגבי עתידם, הרי שרוב הסיכויים שדאגות הפרנסה צצות ועולות. רוב הצעירים עובדים בעבודת מזדמנות שאין בהן קביעות, ולכן סביר שחלקם לפחות איבדו את מקום עבודתם וידאגו יותר משכר הדירה והחשבונות מאשר המטלה הבאה בקורס. בנוסף לכך, האם סטודנטים שהם הורים לילדים יוכלו להתפנות וללמוד כאשר ההפרדה בין הבית לבין הלימודים מטושטשת? ומה יהיה עם אלו שהוריהם מבוגרים, ושאלות של "חיים או מוות" מרחפות באוויר?
מכאן החשש הברור לפני כל שיעור וירטואלי: האם הסטודנטים יגיעו או לא יגיעו לשיעור? האם אהיה לבד בשידור? האם לתת להם מטלות לקראת השיעור הבא או לא? כל אלו, עוררו את החשש שלנו, המרצים, שאולי אין טעם להמשיך וללמד מרחוק; למי בכלל יהיה ראש לזה?
אך באופן מפתיע, רבים מאיתנו מוצאים שהנוכחות של הסטודנטים בשיעורים הווירטואליים גבוהה ועקבית. ניסיתי לבדוק עם עמיתים המלמדים תחומים אחרים, כגון מתמטיקה, וגם שם התמונה דומה. קולגות מחו"ל מדווחים על עלייה בשיעור הסטודנטים המגישים את שיעורי הבית מכפי שהורגלו בשיעורים הרגילים שהם מלמדים בכיתה, פנים אל פנים. אנחנו רואים אותם על המסך ובודקים נוכחות מדי פעם בפעם, כדי לראות שהם אכן "נוכחים". התמונה העקבית שאנחנו מקבלים היא נוכחות זהה ולעיתים אף גבוהה מזו שפגשנו בכיתה, כשהם היו צריכים להגיע פיזית.
איך אפשר להסביר זאת? אין ספק, שנוח יותר להתיישב עם פיג'מה וכוס קפה מול מצלמה מאשר להתלבש, להיכנס לרכב - אם יש לך מספיק כסף למכונית – או לתפוס אוטובוס או רכבת, אם אתה סטודנט ממוצע.
השיעורים הווירטואליים יוצרים רצף של למידה, ולמעשה מאפשרים לסטודנטים להתחבר למה שהיה לפני עידן הקורונה. יש לכך ערך חשוב משום שאנחנו זקוקים לתחושת המשכיות, ביטחון ומשמעות, על אחת כמה וכמה בתקופה של אי-ודאות במישור האישי, הלאומי והבינלאומי. מעבר לכך, ניהול שגרת הוראה ולימודים דרך הזום מאפשרת תחושה של פעולה רציפה שפותחת חלון לעבר העתיד הרחוק יותר, לקראת סיום שנת הלימודים או אפילו סיום התואר.
הזום גם מאפשר לסטודנטים, שלעיתים שרויים במציאות ביתית "לוחצת", לקחת מעט זמן לעצמם, ללא הפרעות. כן, לעיתים שיעור וירטוטלי עשוי להוות מפלט אישי מההמולה הביתית.
אולם ייתכן שהשינוי שמתרחש עכשיו יוביל לרכישת להרגלים חדשים מצד הסטודנטים והמרצים גם יחד, ויחשוף יתרונות שלא חשבנו עליהם בשיטת ההוראה הנוכחית. ייתכן שנמצא לנכון להמשיך ולעשות בכלים האלה שימוש גם כשנחזור לשיגרה, כשנוכל סופסוף להיפגש פנים אל פנים.
ד"ר נאווה בן ארצי היא פסיכולוגית ארגונית ומרצה בכירה בקריה האקדמית אונו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו