הדרך לשלום עוברת בריבונות על הבקעה

החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן היא פעולה חיונית ביותר לשם עקירת התקווה הפלשתינית לביטול מדינת הלאום היהודית. סיכול התקווה הזאת הוא תנאי הכרחי להסדר שלום כלשהו במרחב של ישראל, ירדן והערבים אזרחי ישראל או אלה החיים תחת רשות אוטונומית, ונתונים לשלטונה הביטחוני העקיף של ישראל. אי אפשר לחמוק מן האמת הזאת כשבוחנים את תולדות המשא־ומתן בין ישראל לפלשתינים במשך כמעט 30 השנים האחרונות. כישלונו מחייב את ישראל לנקוט מהלך חד־צדדי, ומחייב אותה להתמודד ישירות עם מקור הכישלון: התקוות ההרסניות של התנועה הלאומית הפלשתינית.

גם השוללים את החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וגם התומכים בה מתעלמים מצד אחד משותף לה ולהתנתקות מרצועת עזה: זו וזו הן קביעה חד־צדדית של הגבול של מדינת ישראל. אומנם האחת היתה נסיגה והשנייה היא הצעת התרחבות וקיבוע השליטה בגבול המזרחי שלנו, אבל יש להן אותו רקע: שתיהן מהלכים חד־צדדיים לנוכח חוסר היכולת להגיע להסדר סביר עם התנועה הלאומית הפלשתינית. אל מול הווטו הפלשתיני, שהוטח אפילו בפני אובאמה וקרי בבואם לכפות על נתניהו הסדר של חלוקה, מוצע עכשיו להגדיר מראש את קווי המתאר האפשריים להסדרה מדינית בארץ־ישראל המערבית, ולהתחיל ליישם אותם באופן חד־צדדי, לנוכח הסירוב הפלשתיני הצפוי.

רמאללה אשמה במבוי הסתום, המחייב מהלכים חד־צדדיים. אבל זה לא רציני לתלות הכל באישים אלו או אחרים. הבעיה שהחלת החוק החד־צדדית בבקעה אמורה להתמודד איתה היא מבנית. בכל פעם שהמשא־ומתן עם ישראל התקרב לצומתי הכרעה שהיתה מאפשרת הקמת מדינה ועצירת ההתנחלויות, ההנהגה הערבית הריחה את מה שנדמָה לה כריח של תבוסה ישראלית מתגלגלת, ולכן העצימה את דרישותיה והתבצרה בעמדות שאפילו הישראלים המתונים ביותר, חוץ ממתכחשים גמורים לעצמם, לא היו יכולים לקבל. 

מה הסיבות לתהליך ההרסני הזה? אפשר להצביע על סיבה אחת "קשה", מותנית מרקע אובייקטיבי: המאזן האסטרטגי ארוך־הטווח בין ישראל לבין העולם הערבי והתנועה הלאומית הערבית ואגפהּ הפלשתיני, נראה להם נוטה לטובת הצד הערבי. העוצמה הישראלית היא זמנית בעיניהם, תולדת חולשה ערבית שתחלוף. הם מקווים שהעדיפות הדמוגרפית האזורית המוחלטת של הערבים והמשקל הבינלאומי הגדול שלהם יכריעו לבסוף את הכף. ובינתיים - וזה העיקר לענייננו - אסור להם להסכים לתנאים שיקשו בהמשך לעקור את הריבונות הישראלית מלב העולם הערבי.

לפיכך אסור להם להכיר בקיומו של עם יהודי בעל זכויות ילידיות בארץ וזכות להגדיר עצמו פוליטית באותה ארץ (כתביעת אובאמה וקרי). לכן הם תומכים בשתי מדינות, אך לאו דווקא לשני עמים, קל וחומר שלא מכירים במדינת לאום יהודית. אסור להם לוותר עקרונית על "זכות השיבה" אל תוככי המדינה היהודית, מפני שהם מתכננים לחדש את התביעה הזאת אחרי החלוקה לשתי מדינות. וחיוני להם לשלוט על שערי ההגירה אל המדינה הערבית, ואז יהיה אפשר להציף בהמשך את השכנה היהודית במהגרים מהאזור, פליטים פלשתינים ואחרים, מסוריה למשל או ממזרח, ולממש את היתרון הדמוגרפי האזורי של הערבים. על פי תוכניתם, הגבולות בין שתי מדינות החלוקה יהיו פתוחים, כמובן. 

גם נוקשות בממדים הדתיים של הסכסוך, הממוקדים בירושלים בעיקר, נבעה מהסירוב להסכים לתנאים שיקשו להשלים את תוכנית השלבים שאימץ אש"ף ב־1974. יום לפני החתימה על הסכמי אוסלו הסתמך ערפאת על התוכנית הידועה לשמצה ההיא לחיסול מדורג של מדינת היהודים. היא העומדת לנגד עיני הפוליטיקאים של רמאללה עד היום, ומובילה אותם לעמדות שמדינת ישראל איננה יכולה להתעלם ממגמותיהן ההרסניות.

ריבונות של מדינת ישראל בבקעת הירדן, עד הדרך הקרויה על שמו של יגאל אלון הזכור לטוב, ומקובעת היטב כך שיהיה קשה להפוך את הגלגל, היא פעולה חיונית לשם סיכול מעשי וסימבולי של התוכנית הפלשתינית לחבור לעולם הערבי ברצף טריטוריאלי ולהשתמש בו כדי לכרסם במדינת הלאום היהודית. ודווקא בשל כך ריבונות של ישראל בבקעת הירדן היא תנאי הכרחי לכל הסדר של שלום בין ישראל, ירדן והפלשתינים.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב