אני, זלפה בת רצפה

סיפור הולדת עם ישראל מדויק ברמת האמת האנושית: דמויות אדם בגודל אדם, שחטאיהן חטאי אנוש ורגשותיהן רגשות אנוש - וזה סימן של אמת • קריאה חילונית בסיפור היהודי

כיוון שאני עגלה לא הכי מלאה, אין להתפלא על כך שרק במלאת לי כ־400 שנה גיליתי שיש הבדל מהותי בין דתיים לחילונים בכל הנוגע לספר הספרים: אנחנו החילונים, ככל שאנחנו קוראים בתנ"ך, קוראים אותו כפשוטו. הדתיים קוראים אותו כמקשה אחת עם פירוש רש"י, וזה עוד כלום לעומת מה שסיפרו לי על החרדים, שהם לא באמת יודעים תנ"ך אבל אני לא מאמינה, גם אם בימים אלה אפשר להגיד על חרדים הכל.

איור: שמעון אנגל

לא שאני בקיאה בתנ"ך, ממש לא. אבל לפני כמה שנים הוטלה עלי המשימה לדבר על פרשת השבוע בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20, שאותה הנחיתי בימי חמישי. פינה של שתי דקות בערך, שלכבודה קראתי את התורה מדי שבוע בשבוע במשך שנתיים. קראתי כמו חילונית ובלי רש"י ורמב"ן, ובכל זאת, גם בלעדיהם נדמה לי שהבנתי קצת יותר את הסיפור היהודי. כלומר הסיפור שלי כאן במקום המסוים הזה. התורה, כך התרשמתי, היא הביוגרפיה שלי. 

נכון, ההבנה הזו לא נחתה באבחה אחת, והיא לא הגיעה בדמות הארה מיסטית או רטט דתי, אלא אם כן מתייחסים לרטט הטבעי שחש אדם כשחתיכת אמת נוחתת על ראשו. 

חמשת חומשי התורה עוסקים בהולדת עם ישראל. מאדם הראשון, שמה לו ולדת, מה לו וללאומיות. וממנו לאברהם, שיצא למסע פרטי אל הלאומיות, ועד לפרק הסיום שבו 12 שבטים גדולים מוכנים לצאת למלחמה, לגדל צאן, לחפור בארות, לעסוק בפולחן דתי בבית מקדש מתקפל - וכל זה במקום אחד שיש לו גבולות וממשות ושם: ארץ ישראל. 

הקריאה הפרטית שלי לימדה אותי שכל התהליך הדתי שעוברים גיבורי התורה קשור לבלי הפרד בחתיכת האדמה שמחכה להם. האדמה הספציפית, הגשמית, היא חלק מהברית הרוחנית בין ישראל לאלוהיו. ארץ ישראל היא חלק מהמערכת האמונית. היא הסיבה שלה והיא התוצאה, וזו אינה נחלה מופשטת ולא ירושלים שבלב או נווה מדבר מדומיין. 

ליהדות יש מקום אמיתי משלה, שאלוהים משרטט את גבולותיו באופן מעשי מאוד, וכדרכן של טריטוריות גשמיות היא לא ניתנת במתנה בבחינת בואו וקחו. היא ניתנת באותם התנאים שבהם ניתנו נחלות מאז ומעולם - בדרך הקשה והארוכה של התיישבות, קנייה ומלחמה. שלוש דרכים שפתוחות רק בפני מי שמסוגל לאחד כוחות, לנסח חוקים, להעמיד צבא ומנגנונים אזרחיים, לבחור מנהיג ראוי ולהשתייך מבחירה לסיפור גדול ומשותף. ולהתרשמותי כקוראת בלתי מלומדת - כל מה שקראתי היה אמת.

עכשיו, אני יודעת שזו הצהרה נועזת, ויש שיטענו - משוגעת על כל הראש, ולכן אשלוף את קלף הסופרת ואומר שיש אמת שהיא עמוקה יותר מ"האם באמת אלוהים כתב את לוחות הברית ומילא את היאור בדם", שלא לדבר על שאלת עצם קיומו של האל. ודאי שזו אמת עמוקה יותר מהסברים מדעיים על אצה או זיהום שצבעו את הנילוס באדום, או שפל נדיר של ים סוף שאִפשר את חציית בני ישראל בחרבה, או סלילי חול מדבריים שיכולים להתפרש כעמוד ענן ההולך לפני המחנה.

סיפור הולדתו של עם ישראל מדויק ברמת האמת האנושית: הוא מציג אנשים כפי שהם. לא רק את גדולתם ותפארתם של אבות האומה, שהרי בלעדי אלה לא היינו כאן, אלא גם את חולשותיהם וחטאיהם. והוא מדויק מבחינת כל מה שאנחנו יודעים על ההתגבשות של חברה אנושית, אמיתית וחיונית, בהינתן הפגמים האנושיים.

סיפורו של העם היהודי היה יכול להתבסס על טהרת גיבורים עזי נפש, צדיקים למופת, שנלחמים בנחשי בריח וזוכים בתמורה לגבורתם ולצדיקותם בארץ זבת חלב ודבש לשבת בה תחת עץ התאנה ולשחק שש בש עד אחרית הימים. במקום זה מעניקה לנו התורה דמויות אדם בגודל אדם, שחטאיהן חטאי אנוש ורגשותיהן רגשות אנוש. וזה סימן מובהק של אמת.

וכשהתורה עוברת מאברהם, יצחק ויעקב אל שנים־עשר השבטים ומסעם לקראת מדינה משלהם, היא מתייחסת באותה יושרה אכזרית לא רק כלפי אבות האומה, אלא גם כלפי יוצאי חלציהם. הקולקטיב שהתנוון ונחלש בשנות העבדות במצרים נגלה לעינינו במסע במדבר - כולל הרגע הנשגב של מתן תורה - בכל ההדר והאצילות של אספסוף שבטי מעצבן, מסוכסך, מתלונן, רכלן - ובכל זאת ייחודי ומופלא ומוכר לי לחלוטין. 

זהו עם שחווה התגלות אלוהית על הר סיני, ואז כמו כלום חוזר לעסוק בכל עיסוקיו המאוסים. כופר ונענש, מתקדם ומתמרד, ושני מנהיגיו, אלוהים שבשמיים ומשה שבארץ - מתקשים מאוד לסבול אותו, מביעים את מורת רוחם מהלכותיו וממשיכים איתו בכל זאת. וגם זו תכונתה של האמת.

רגע ההארה היהודי שהיכה בי בקריאתי החילונית והילדותית בתורה הוא לאו דווקא המפגש הטרנסצנדנטי בין ארץ לשמיים, בין חול לקודש, בין משה לאלוהים על פסגת הר סיני. אני הרי חילונית חובבת מדע פופולרי. הנפש שלי לא ערוכה להתפעם מרגע כזה. הרגע שלי היה חטא העגל שתי דקות אחר כך. הוי, כמה שלא הייתי משה ברגע ההוא, ואפילו לא אהרן: רואים את הפקאצה שיצאה בריקודי־עם מצריים סביב עגל הזהב? זו הייתי אני!

אני צאצאית ישירה של רצפה בת זלפה בת קליפה, שהיתה מקטרת יומם וליל על געגועיה לסיר הבשר, זו שכמעט התעלפה כשהציעו לה לאכול חגבים, ובלילות היתה מציקה לבעלה למה הם הולכים בחול כמו ישמעאלים במקום להיות בשיט תענוגות על הנילוס, ומדי פעם פולטת שבעצם פרעה לא היה גרוע כמו שמספרים עליו, ועם כל הכבוד - כמה זמן לוקח לבן אדם לכתוב 10 דיברות על לוח, ותסלחו לי אבל ארבעים יום וארבעים לילה זה הרבה יותר מדי.

וכל התורה כולה, וסיפור יציאת מצרים שאותו הצטווינו להגיד לבנינו ובנותינו, נועדה להגיד לעירית בת רצפה בת קליפה: אנחנו מכירים אותך כבר אלפי שנים, ואת בסיפור הזה מההתחלה, ותגידי תודה שהגעת לארץ המובטחת - שאף אחד לא הבטיח לך שהיא תהיה הארץ המושלמת. גם את לא מושלמת, אבל את יהודייה מספיק כדי לעבור את ים סוף ולעבור את הירדן, וזה בסופו של דבר מה שחשוב: עצם החצייה משם לכאן. ואם השתתפת בחטא העגל - אז גם קיבלת את התורה. ועכשיו, גיברת, תפסיקי להתלונן ותתחילי להגיד לבתך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו