הלילה הזה, ב'סדר קורונה', כשנוסיף קושיה חמישית ונשאל את עצמנו 'מה נשתנה'? עבר והווה ישמשו בעירבוביה וחוט שקוף יקשור ביניהם. שבכל 'הסדרים', כך נשיב, אנו מקשים ומדברים במצה ומרור ומסובין ושאר ירקות, מהימים בהם נהיינו לעם; שבכל 'הסדרים' אנו מספרים ביציאת מצרים שהפכה על פיה סדרי עולם עתיק וחילצה עם עבדים מנוגשיו.
הלילה הזה – אנו מספרים גם בשינוי סדרי ומהלכי העולם המודרני; כיצד הופך הקב"ה על פיו את עולמנו ה'גלובאלי', משרטט מחדש בעבורנו גבולות ומוציא אותנו, 'עבדי הזמן' והמסכים, גם מעבדות זו לחירות; כיצד מיטלטל ומוסט ומתכנס המבט מבחוץ אל תוכנו, פנימה, אל החירות הפנימית, שאינה כבולה בשרשראות המוסכמות וההרגל.
רק אחר כך נתפנה למלא אחר ציווי החג ולראות עצמנו כמדי שנה בערב הזה - יום הולדתו של העם היהודי - כאילו ממש זה עתה יצאנו ממצרים. אלא שגם זה יהיה אחרת.
מבודדים מרצון מזקנינו וילדינו, נקרא שוב בהגדה כיצד פסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, אך הפעם נתפלל מעומק ליבנו שהנס הקדמוני ההוא יפקוד השנה גם אותנו; שהנגף יפסח עכשיו על בתינו שלנו.
על ציורי ההגדה סרי הטעם שממחישים את מכת בכורות, נוכל לדלג כמדי שנה, אך הפעם לא רק כדי לחסוך אותם מהילדים, אלא מכיוון שהשנה איננו באמת זקוקים לציורים הללו כדי להמחיש מציאות של מגיפה וניגפים וכשנשאל: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?" נדע שהירק המריר נצבע הלילה הזה בגוון טעם נוסף.
גם כשנקרא על המעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא וחבריהם "שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה", ירצדו לעינינו פסח ובני ברק דהשתא ואתגר הערבות ההדדית שהם מציבים בפנינו. מליון מובטלים יעניקו ל'קמחא דפסחא' (מגבית הצדקה המיוחדת הנהוגה לקראת הפסח) משמעות אקטואלית מאי פעם ואפילו נקיונות הפסח המסורתיים וההקפדה היתרה, לבל יוותר ולו פירור חמץ אחד במקומותינו, יתכתבו השנה עם שטיפת הידיים והסטריליזציה שגוזרת עלינו התקופה, וביעור החמץ וביעור הקורונה כמו יהיו לאחד.
זה אינו ליל הסדר הקשה ביותר שעברו יהודים במהלך הדורות. רחוק מאד מכך. היו בקורותינו גרועים בהרבה – בשואה, בימי האינקויזיציה, במאבקי התקומה, בשבי, במלחמות, בעוני, בניכר ובגלויות, אבל זה של השנה בא אולי לטלטל את תודעת המובן מאליו, זו שחג הפסח מעצים אותם לא פעם בסיפורי ניסים לרוב.
רגע השיא של סיפור יציאת מצרים, מעשה קריעת הים - העיר פעם ההוגה והפילוסוף ד"ר ישראל אלדד - הוא גם המסוכן מכולם, שכן הוא עלול לייצר ציפיה תמידית לנס שמיימי ולעודד בקרבנו פאסיויות והעדר יוזמה.
על רקע החשש הזה, הוסיפו חכמי ישראל לסיפור המקראי את המעשה בנחשון בן עמינדב, שראה את העם ניצב ביאושו מול הים כשרודפיו המצריים סוגרים עליו, וקפץ לים הסוער, שרק כך נבקע. ללמדנו, הסביר אלדד, שגם ניסים משמים לא יועילו, אם לא יהיה מעשה מופת של בני אדם: "שום ים לא נבקע ושום ימים שבעולם לא ייבקעו לפנינו ללא נחשונים מקרבנו, מנחשון בן עמינדב בימי היותנו לעם, ועד חלוצים ומתנחלים ולוחמים בדורנו".
הרבה 'נחשונים' קופצים בימים הללו ממש למים סוערים, כדי לחולל את הנס: רופאים ואחיות ועובדי מעבדות שמסכנים עצמם למען הכלל, ואלפי מתנדבים, בארגוני עזרה וחסד, שעוברים כמלאכים טובים בין בתי קשישים וחולים ודואגים למחסורם. ונדיבים שתורמים לזולת בגלוי ובסתר, ואפילו אנשי חרש ו'מוסד' שנאבקים בקצות תבל על כל מכונת הנשמה שתציל כאן אולי עוד נפש אחת.
בתקופתו של התנא רבי עקיבא, בשלהי ימי בית שני, פרצה מגיפה בעם ישראל. שנים עשר אלף זוגות של תלמידים היו לרבי עקיבא, מהעיר גבת ועד לאנטיפרס – מספר התלמוד - וכולם מתו תוך זמן קצר, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. המגיפה ההיא, על פי התלמוד, התחוללה בין פסח לשבועות ומוכרת היום לכל מי שזוכר ומונה את 'ימי העומר', ממוצאי חג ראשון של פסח ועד חג שבועות.
רבים נוהגים מנהגי אבלות בימים אלו. הם חדלים מכך בל"ג בעומר, המועד שבו פסקה המגיפה הקטלנית. השנה נמצא עצמנו מתפללים, שזו של ימינו, תחדל עוד קודם לכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו