מומחי הרפואה מתקשים לתת לנו מענה: מתי זה ייגמר? מתי הנגיף הקטלן יתנדף וישחרר אותנו מתקופת הכליאה שהונחתה עלינו? גזירת השלטון להסתגרות, לבדידות, דומה שהיא קשה במיוחד על הציבור הישראלי, המחולל רעשים כמעט בכל תחום של חיי היומיום. הדממת השגרה מעצבנת את הרבים. אנו מסתפקים ביום מנוחה דומם אחד בשנה: יום כיפור. אפילו רחש האופניים ביום זה, ברחוב שותק ממכוניות, יכול להוציא אותנו מן הדעת. דומה אף שאצלנו הדממת חיי היומיום אינה יכולה להתמשך לזמן רב. העם ומנהיגו יתפוצצו ממתח אם כך יהיה - אף שיש בכך לפחות יתרון אחד: הכנסת יותר שובתת מאשר גועשת.
אמנם, כאשר מתבוננים בצילומי הרחובות השוממים מן האוויר, כפי שנצפו בחדשות 12, אפשר להיתפס למידה צנועה של חרדה: מקומות יישוב הומים נראו דוממים, מעין מושבות רפאים. כאילו שעטה סערה שהשחיתה כל פיסת חיים. אבל התוצאה של הדממת חיי היומיום איננה רק קללה. יש בה גם ברכה. לפחות לטעמנו. מותר להניח כי לא הכל חשים כי הם שרויים בתקופת סבל, בימים שגזר עלינו השלטון להינתק מן הסביבה האנושית המוכרת לנו. ואת הצד המבורך של שיתוק חיי היומיום, החיים המתנהלים תחת כיפת השמיים, בהחלט ניתן לנצל, אפילו לטובת הכלל.
מה שנדרש לעשות הוא להבחין בין גזירת הבדידות המונחתת בצו על ידי השלטון, לבין התבודדות, זו המתרחשת על פי בחירה אישית, חופשית. אמנם, ידועה ההמלצה התנ"כית: לא טוב היות האדם לבדו. אבל גם בבחירה להתבודד מרצון חופשי יש ברכה. דוגמה מן החיים: הצעיר הישראלי היוצא להודו "לחפש את עצמו". הוא ימצא את עצמו במנזרים מבודדים, המאפיינים את הבודהיזם.
אבל לא רק בהודו, ולא רק מנזרים. אחד משרי ההגנה של ארה"ב, ג'יימס שלזינג'ר, נהג לבלות שעות רבות, אפילו ימים, בדיג, תחביבו. מימוש התחביב בהתבודדות, בחברת הדגה השותקת, סייע לו בקבלת החלטות. ובעוד הפיתיון שקוע במים, נערך ניקוי ראש אצל משליך החכה, הממתין לדג בשתיקה.
אצלנו קשה לדמיין שראש ממשלה מכהן היה מחליט להתבודד, ואפילו אך בחורש גלילי. ולא, אין הכוונה לטיול משפחתי בצפון. הכוונה לבדידות ממש, הסתגרות לצורך מחשבה. בבדידותו היה זוכה למטחי ביקורת, כמי שמפקיר ענייני מדינה. אך למעשה ישנו תקדים. הנה, ב־1961, יצא ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבורמה כדי לתהות על פשר הבודהיזם. הוא התנסה שם גם בהתבודדות, וכצפוי, הוטחה בו בארץ ביקורת על כך שהעדיף תרגילי בדידות על פני טיפול בענייני המדינה הדחופים.
לפעמים, אגב, מחליטה גם מדינה, בימי רגיעה, לנהוג בבדידות כלפי חוץ: הלוא ממשלת בריטניה, בשלהי המאה ה־19, נקטה מדיניות שכונתה "בדידות מזהרת". זו התבטאה במשיכת ידיה מענייני אירופה, שמעבר לתעלה. ייתכן שאף נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חותר למעין "בדידות מזהרת" ביחסי החוץ שלו.
אכן, בהתבודדות עשוי להיות אפוא יתרון למנהיג ולעמו. היתרון למדינאי הפעיל: תמריץ לחשיבה אחרת, חשיבה "מחוץ לקופסה". אבל מציאות מתמשכת, אפילו נצחית, של בדידות ושתיקה בעיתות שגרה, יפה יותר לראש ממשלת שווייץ, למשל. ליד מיטתו לא מונח טלפון אדום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו