אובססיביים למחדל שלא היה

ב־2006, בעקבות התפרצות של זן חדש של שפעת עופות, שלא הפכה בסופו של דבר לאירוע פנדמי, הכין משרד הבריאות, בשיתוף עם גורמי החירום והביטחון, שני דו"חות היערכות למגיפות. גם אז התרחיש החמור ביותר היה פנדמיית 1918. מעבר לעובדה שמדובר היה בתוכנית היערכות מפורטת ורחבת היקף, זוהי דוגמה מובהקת דווקא לספציפיות שלוקה בו כל תרחיש, חמור ככל שיהיה. שכן חלק ניכר מתפיסת ההיערכות, שהניחה התרחשות שפעת פנדמית, התבסס על רכישת חיסונים ותרופות לצמצום התחלואה.

כעבור שלוש שנים, עם התפרצות שפעת החזירים, שגם במקרה זה לא התפתחה לאירוע פנדמי, החליט רה"מ בנימין נתניהו לרכוש חיסונים, שהיו בפיתוח, עבור כלל אזרחי מדינת ישראל, ובד בבד להגדיל את מלאי תרופות הטמיפלו לכמות שתספיק ל־35 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. זאת היתה החלטת היערכות מקדמית ומקיפה בקנה מידה עולמי, ובצידה גם תקציב של מאות מילוני שקלים. אך התרחיש לא התממש, ותוקפה של התרופה פג במחסנים. אתם יכולים לנחש מה היתה התגובה כלפי הממשלה? "הוציאו מיליונים ללא סיבה". 

ואם שפעת פנדמית היא דוגמה למקרה חמור ונדיר, אך כזה שהתרחש כבר בעבר, הקורונה היא אירוע קיצון, אי־ודאי, כמעט בלתי סביר. והיערכות, יש לזכור, היא עסק של אי־ודאות, מלא בחוכמה של בדיעבד ומעט יכולת פעולה מראש.

הספרות נוהגת להבחין בין סוגים שונים של אי-וודאות. האחת שניתן לאמוד אותה באמצעות הסתברויות שמבוססות על מידע מן העבר, יצירת סדרה של אירועים אפשריים, ובהתאם בניית מודלים של הערכת סיכונים וקביעת סדרי עדיפויות ביחס אליהם. והשנייה, אי-וודאות שאינה נמדדת במונחים של סיכון, כמו "ברבורים שחורים", אירועים בלתי-ידועים במהותם, שלא ניתן לנבא או להעריך מראש את אופן התממשותם. והיות שלא ניתן למנוע אותם, פעולת ההיערכות עוברת לצמצום הנזק בעת התרחשותם. הדוגמא של הקורונה, היא מקרה קלאסי של אי-וודאות כזו.

אומנם בדצמבר כבר היו דיווחים ראשוניים על תחלואה חריגה בסין, אבל ההנחה בארגון הבריאות העולמי הייתה שלכל היותר מדובר באירוע שדומה לסארס. ובינואר' כשאובחן הנגיף החדש, עדין דפוסי ההדבקה המגפתיים לא היו ידועים. חודש נוסף עבר עד שהארגון הבין שמדובר במגיפה עולמית חדשה.

האם היה אפשר להיערך מראש? האם רצוי, למשל, שמדינה תאגור במחסניה אלפי מכונות הנשמה בעלות מיליארדי שקלים, על חשבון תקציבים אחרים, עבור אירוע קיצון, לא ידוע? אי אפשר לחזות מראש כל תרחיש אימתני שיהיה. אבל כן אפשר לעשות פעולות אחרות. להכין מערכת חירום דינמית, בין־משרדית, שיודעת לעבוד באופן מהיר, יעיל ומקצועי. להאיץ רכישה וייצור של מכונות הנשמה, בנייה של חדרי טיפול נמרץ נוספים באופן יעיל וממוקד, והפעלה של מודלים אחרים של חירום שכבר קיימים בישראל, למשל פינוי אוכלוסייה נפגעת למלונות.

יש משהו בלתי אחראי בקולות "מחדל ההיערכות" שנשמעים בימים האחרונים בישראל; בין שמדובר באנשים שבשל רקע ביטחוני רב־שנים מרגישים שהם יכולים להתבטא בקלות בכל נושא, ובין שמדובר בשלל עיתונאים בפוזיציה, שמחפשים לנגח את הממשלה דווקא עכשיו. 

בפרט, מקוממת ההשוואה המופרכת להיערכות למלחמות בישראל. שהרי מלחמה, לצערנו, היא האירוע הכי סביר בישראל, ולכן היערכות אליה היא בבחינת עיסוק בוודאות. ועוד מוסיפים המלעיזים כי מדובר במחדל כמו במלחמת יוה"כ, מבלי להזכיר שאז הובא בפני קובעי המדיניות מודיעין קונקרטי, ואלה סירבו לקבל את העובדות משיקולים פוליטיים. כיום לא רק שלא היה מידע מקדים על המגיפה, אלא שכאשר ישראל החלה להיערך אליה כאל מגיפת יום הדין, הואשם הדרג הפוליטי כמחמיר את המצב ללא הצדקה.

ואם אתם בכל זאת מחפשים השוואה למלחמות ישראל, הנה לכם אחת: "מלכת אמבטיה". כמו במלחמת ההתשה, כשהלוחמים נמצאים בחזית, יושבים להם פרשנים באולפני תל אביב או הבירה ומשוחחים במידה ניכרת של ניתוק וחוסר הבנה על המצב, עסוקים בחיפוש אובססיבי אחר "מחדל" שלא היה ומנסים לשתול בכוח את זרעי ועדת החקירה. וכל זה בזמן שישראל מדורגת כמדינה הבטוחה ביותר בעולם לשהות בה בימי הקורונה, וששיעור התמותה בה בינתיים, ונקווה שימשיך כך, הנמוך ביותר בעולם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו