הפנייה הגוברת והולכת של הפוליטיקה הישראלית אל בית המשפט מפוררת לא רק את מערך הבלמים והאיזונים בין שלוש הרשויות.; אולי אף גרוע מכך, היא עתידה לשמוט לבסוף את הקרקע - אם לא עשתה זאת כבר - של הלגיטימיות של בית המחוקקים הישראלי. בסערת השעה כדאי להקדים ולציין את המובן מאליו, כי מערכת המשפט יכולה וצריכה לבלום ולאזן את הרשויות האחרות. כדאי גם להוסיף ולציין כי חובה זו היא דו־סטרית.
הרוח שהפיחה חיים בבית המחוקקים הישראלי מיומו הראשון היתה רוחה של ה"ממלכתיות". אל תוך מושג הממלכתיות, שאותו טבע ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, נוצק תוכן ייחודי, שונה ממונחים מקבילים בעולם. בעוד המונח "אטטיזם" ייחס חשיבות למעורבותה של המדינה בחיי החברה, ביטאה הממלכתיות שהתפתחה בתרבות הפוליטית בישראל מהלך הפוך - מעורבותה של החברה בחיי המדינה.
מעורבות זו באה לידי ביטוי בשלושה ביטויים: היעדר מתווכים בין האזרח למדינה; המדינה כמוקד לבירור ולליבון השאלות החברתיות; המדינה כמוקד ההזדהות של האזרחים. אירועי הימים האחרונים מעלים מחשבות נוגות על הנותר מממלכתיותו של בית המחוקקים הישראלי.
לטעמי, השאלה אם חולשתו של המחוקק היא שהביאה עליו את מעורבות היתר של בית המשפט, או שמא התעצמותו הבלתי מבוקרת של בית המשפט הביאה לכך - מיותרת. חשובה רק העובדה שמה שהחל כזרזיף של מעורבות משפטית והתגבר עם השנים לשיטפון, מאיים על עצם קיומה של הכנסת כמוקד הממלכתיות הישראלית.
מעורבות היתר של בית המשפט מאלצת את הכנסת לחשוב ולהתנהג במונחים של הכרעה, ולא במונחים של פשרה. בית המשפט והכנסת הן שתי מערכות שונות,ולכל אחת מהן ארגז כלים שונה, המשמש אותן בזירת ההתנהלות הייחודית להן. בעוד בית המשפט אמון על פרשנות החוק, הערכת ראיות ובסופן הכרעה, הכנסת אמונה על משא ומתן בין קבוצות אינטרס, משחקי כוחות של "מי ממצמץ ראשון" המסתיימים לרוב בפשרה. סערת יו"ר הכנסת האחרונה המחישה עד כמה רוקן בית המשפט את ארגז הכלים הפרלמנטרי והפכו לכלי ריק - פשוטו כמשמעו.
כתוצאה מכך חדלו חברי הכנסת להתנהל כפרלמנטרים המייצגים את מכלול הערכים והאמונות של אזרחי המדינה, אשר באמצעות דיון, משא ומתן ופשרה משכללים אותם ומצרפים אותם אל ספר החוקים. בהיעדרם, נטל בית המשפט לעצמו את תפקיד נושא הנורמות של החברה הישראלית והפך, כלשונו של השופט האמריקני פרופ' ריצ'רד פוזנר, למחוקק בפועל אשר התייחס לחוקי הכנסת כלא יותר מאל טיוטה ראשונה שאותה יש לשכתב. המציאות העגמומית של השבועות האחרונים ממחישה עד כמה הפכה הכנסת מבית המחוקקים המשמש מוקד הזדהות אזרחי וזירה לליבון מחלוקות, לאכסניה בעבור לבלרים של סעיפי חוק המעדיפים תכסיסנות על פני ריבונות, והעברת אחריות מבית המחוקקים אל בית המשפט.
כל אלה מובילים אל הסכנה העיקרית: אם המחוקק איננו מחוקק עוד, אלא מנסח טיוטות חוק ראשונות ומניח אותן לפתחו של בית המשפט, אין טעם בהשתתפות הפוליטית של הציבור. חוסר הרלוונטיות של הכנסת מחד גיסא, והתמסרות להכרעות בית המשפט מאידך גיסא, יהפכו את ההשתתפות הפוליטית לפחות ופחות רלוונטית.
אמנם כן, שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות היה גדול במיוחד, משום תחושת גודל השעה. אך השלמת המהפכה החוקתית באמצעות מסירת כל מוסרות השלטון - חוקית ומעשית - בידיהם של פקידי משפט, תהפוך את השלטון הישראלי ממנהיגות לראשות: משלטון שנבחר בידי הציבור כדי לקדם את מטרותיו של הציבור, לשלטון לא נבחר המקדם את ענייניו שלו; מבית נבחרים השואב את כוחו מן הציבור ונושא ונותן בשם הציבור ששלח אותו, לשלטון פקידותי־קלריקלי מבוסס היררכיה, השואב את כוחו מעקרונות שאותם קבע בעצמו והמסורים לפרשנותו הבלעדית.
בבסיסה של הממלכתיות הישראלית כפי שטבע בן־גוריון מונחת הציפייה מהאזרח להיות מעורב בחיי המדינה. ברם, השלמתה של המהפכה החוקתית תדכא את המעורבות הפוליטית של אזרחי ישראל ותעמיד את הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.
ד"ר עדי פורטוגז ממונה על תשתיות המידע במכון בן־גוריון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו