הדבק שאיחד בין חלקי הקואליציה של מפלגות "רק לא ביבי" התנדף סוף־סוף באוויר. אביגדור ליברמן שלט במערכת הפוליטית בישראל במשך שנה ושלושה חודשים, והוביל אותה למצב בלתי ייאמן של התרסקות וחוסר ודאות מתמשך. במשך שלוש מערכות בחירות הצליח לתעתע ולסובב את לשון המאזניים במטרה לסלק את נתניהו, או למצער, להפוך אותו לסרח עודף באמצעות חקיקה אישית שתגביל את פעילותו. האובססיה הזו הובילה לכך שבוגי יעלון יכול לקחת אצל ליברמן קורסים למתחילים בשנאת נתניהו.
מטרת־העל של ליברמן היתה לפרק את הליכוד באמצעות סילוק נתניהו, ולהוביל למאבקים עזים סביב הירושה בין הטוענים לראשות המפלגה. הוא הציב שתי דרישות בכדי לממש את היותו לשון מאזניים. הראשונה, להקים ממשלה בלי מפלגות החרדים, יהדות התורה וש"ס. לא ייאמן, מאז 1977 ועד היום החרדים - שאותם שילב מנחם בגין בממשלתו בכישרון עצום - הפכו לחלק פעיל ואינטגרלי. הלעומתיות הוחלפה בשיתוף פעולה, אכן, בעייתי ועם משברים, אבל החרדים הם חלק מהמערכת השלטונית.
הרצון האובססיבי לניתוק הליכוד מהחרדים הפך את שותפיו וחבריו של ליברמן במיזמים פוליטיים, דוגמת הרצת משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, למצורעים שאסור להתקרב אליהם. על כל שלט רחוב שהפיץ ליברמן היתה מרוחה באותיות קידוש לבנה התביעה לסילוק החרדים מהקואליציה. לכאורה, רק כך ישראל תחזור לדרך הישר, להתקדמות, לליברליות, לרציונליות ולנאורות. שקר בשקר נאחז.
מהלך ניתוק החרדים מהליכוד לא קרם עור וגידים; ליברמן לא הצליח לגרד את הצבע שעל חומות גוש הימין. האתנן שסבר שיביא לגוש השמאל ויקבע את הצורך בו, התאדה. ליצמן ודרעי, ולצידם גם בנט ושקד, לא היו מוכנים להיפגש עם גנץ. בליכוד, גדעון סער וקבוצתו גילו אחריות והתלכדו סביב מנהיגותו של נתניהו.
בשלב הזה נרקמה הונאה בקנה מידה שלא היה כדוגמתו. כזכור, ליברמן היה זה שהוביל את התביעה להרחקה מוחלטת של ערביי ישראל מהכנסת, בכך שכל אזרח במדינת ישראל יחויב לחתום על הצהרת נאמנות למדינה כיהודית ודמוקרטית. מי שיסרב, יאבד את זכותו לבחור ולהיבחר, ואף תישלל ממנו היכולת לקבל תעודת זהות. אולם למען סילוק נתניהו הוא בחר בשיתוף פעולה הדוק עם הרשימה המשותפת בכנסת, כלומר, להעביר יחד חוקים פרסונליים שימנעו מנתניהו את המשך פעילותו הפוליטית כראש ממשלה, לאחר ש־58 חברי כנסת מגוש הימין הביעו תמיכה חד־משמעית בו. בעיצומו של משבר הקורונה הסביר ליברמן לכל מי שרצה לשמוע כי נתניהו לא רוצה ממשלת חירום או ממשלת אחדות, אלא אך ורק פועל למען האינטרסים הפרטיים שלו. ואז הגיעו גנץ ואשכנזי וסילקו אותו מעמדת לשון המאזניים והפכו את ליברמן, סוף־סוף, ללא רלוונטי.
ליברמן הוא כעת הסיפור של יאיר לפיד. הם קשרו את גורלם יחדיו. יש סיכוי שיתאחדו ביניהם פוליטית סביב נאומי שנאה לנתניהו, תיעוב החרדים וגידופים כנגד גנץ ואשכנזי. יכול להיות שלפיד יציל אותו מאחוז החסימה לכנסת כשנגיע לבחירות הבאות. אולם סביר יותר שבתוך זמן קצר לפיד יבין את המשמעות של הרכש החדש שיכניס לחבורתו, שהרי נאמנותו תצעד לפניו, והחבילה תתפרק. או אז, ליברמן ילך לעשות לעצמו ולמען ילדיו.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו